כולם רוקדים עכשיו: רגעי המחזמר הכי גדולים שבכלל לא קרו במחזמר

ב"ג'וקר", כשחואקין פניקס יצא לרקוד על גרם מדרגות בברוקנס לצלילי "Rock and Roll Part 2" של גרי גליטר, כולם מתו על זה, והמוני תיירים החלו לפקוד את המקום כדי להצטלם על המדרגות. אבל כשב"ג'וקר: טירוף בשניים" פיניקס וליידי גאגא גם התחילו לשיר, זה כבר היה יותר מדי. רוב האנשים אוהבים שירים וריקודים, אבל אין להם סבלנות למיוזיקלס. הם פתוחים, ואף שמחים, לסצנות מוזיקליות כשהן באות לבד, לא בצרורות. קולנוענים רבים, לעומת זאת, אוהבים את השפה המסוגננת של המחזמר, ונוהגים לעטר את סרטיהם בסצנות מוזיקליות, שהן לרוב מאתגרות מבחינה הפקתית. לפעמים הסצנות האלה מייצגות את הלך הרוח של הגיבור, או פנטזיה במלוא מובן המלה, ולפעמים הן פשוט הזדמנות לפרוק עול. לא פעם אלה הסצנות הכי זכורות והכי אהובות בסרטים שאינם מוגדרים כמיוזיקלס. בחרתי עשר כאלה להנאתכם.

>> מגויס על מלא: קושמרו הוא נער הפוסטר של מחדל התקשורת בישראל

אקווריוס | בתול בן 40 (2005)

סטיב קארל היה קומיקאי מוכר למדי, אך עדיין לא כוכב, כשכתב יחד עם ג'ד אפטאו את התסריט לסרט שהקפיץ אותו מדרגה. זאת קומדיה רומנטית על בחור ביישן שעובד בחנות אלקטרוניקה, ומקבל עצות אחיתופל בענייני רומנטיקה וסקס מעמיתיו סת' רוגן ופול ראד. אחרי כמה התנסויות לא מוצלחות הוא מתאהב בקתרין קינר, ובחברתה הוא סוף סוף נגאל מבתוליו, ממש בסוף הסרט. משום שחיכינו לרגע הזה מרגע שהתיישבנו באולם, סצנת סקס קונבנציונאלית לא היתה מספקת את הריגוש הנדרש. במקום זאת, קארל המסופק והמאושר מתחיל לשיר במיטה את "אקווריוס" מתוך "שיער", ומשם "בתול בן 40" חותך לריקוד בפארק עם כוריאוגרפיה משוחררת שמאזכרת את זו של הסרט המוזיקלי מ-1979. זאת סצנה מצחיקה ומלבבת שנותנת ביטוי מושלם לפרץ הרגשות של הגיבור, ומסיימת את הסרט בהיי.

You Make My Dreams Come Trueי| 500 ימים עם סאמר (2009)

האמת היא שהמעבר מהמציאות לסצנה המוזיקלית מזכיר מאוד את מה שנעשה ב"בתול בן 40" ארבע שנים לפני כן, אבל זאת גניבה מקסימה ביותר. מרק ווב ביים קומדיה רומנטית שמתרוצצת קדימה ואחורה בזמן, בין רגעי אושר עילאיים לאכזבות רומנטיות. טום (ג'וזף גורדון לוויט) מתאהב עד הגג בסאמר (זואי דשנל). ביום ה-35 ליחסיהם סאמר סוף סוף מזמינה אותו למיטתה. במקום להראות לנו מה קורה שם, הסרט חותך – עוד לפני הנשיקה – לסצנה שאחרי, כשטום יוצא מהבניין וחיוך גדול שפוך על פניו. בפסקול נשמעים צלילי "את מגשימה את חלומותי" של דאריל הול וג'ון אוטס מ-1980, ובהולכו ברחוב נדמה שכל העולם מחייך אליו (אפילו האן סולו המשתקף אליו כשטום מביט במראה בחלון ראווה). בהדרגה הוא מתחיל לרקוד, והאנשים מסביב מצטרפים אליו בתנועות מתואמות. עוד ועוד אנשים מצטרפים לאורך הדרך, כולל תזמורת של כלי נשיפה, וגם ציפור מצוירת שהתעופפה לכאן מסרטי דיסני. רק סגירת דלתות המעלית בהגיעו למשרד מחזירה את טום למציאות.

Can't Take My Eyes Off Youי| 10 דברים שאני הכי שונאת אצלך (1999)

בסוף שנות התשעים ותחילת האלפיים היה גל של סרטי נעורים שהרימו את העלילות ממחזות של שייקספיר. אחד האהובים שבהם הוא הקומדיה הרומנטית על פי "אילוף הסוררת". אחת הסיבות העיקריות לאהדה לסרט היא הסצנה שבה, במסגרת חיזוריו אחר ג'וליה סטיילס, הית' לדג'ר מגייס את המסורת העתיקה של שירת סרנדה מתחת לחלונה של האהובה. אלא שהוא עושה את זה בגדול, במגרש הספורט, מלווה בתזמורת בית הספר. לדג'ר שר ורוקד ביציע את "לא יכול להוריד את עיני ממך" של פרנקי ואלי, ואפשר לשאול אם זה ריאליסטי שבן עשרה אוסטרלי בסוף המילניום בכלל מכיר את השיר הישן מ-1967. אבל עונג המיוזיקל גובר על הריאליזם, ולדג'ר כובש בקלילות את סטיילס ואת הצופים. לסיום מגיעים שני שוטרים לקחת אותו משם, וזה יכול להיתפס כחיווי לרגע במחזמר הקלאסי "שיר אשיר בגשם" שבו שוטר ניגש את ג'ין קלי הרוקד ברחוב בגשם – כאילו יש משהו לא חוקי בלהיות כל כך מאושר.

You Don't Own Me | מועדון האקסיות (1996)

שלוש סטאריות בשנות החמישים לחייהן גויסו לקומדיה על חברות מהקולג' שנפגשות בלוויה אחרי שנים רבות, ומחליטות לנקום בבעליהן שנטשו אותן לטובת נשים צעירות. בסצנת הסיום הן חוגגות את ניצחונן בנשף הפתיחה של מועדון שהקימו לטובת נשים במשבר. אחרי שכל האורחים עוזבים, בט מידלר, גולדי הון ודיאן קיטון קמות על רגליהן ושרות יחדיו את "You Don't Own Me", הלהיט הפמיניסטי (שנכתב על ידי שני גברים) של לזלי גור מ-1963. כשהן מתחילות לרקוד מצטרפת אליהן תזמורת נעלמת, וגם קולות רקע – בדיוק כמו במחזמר. ואז הן יוצאות אל הרחוב בלילה, וממשיכות לשיר ולרקוד על רקע כותרות הסיום. הסצנה המעצימה, שבה שלוש נשים לא צעירות שרות ורוקדות יחדיו, תרמה רבות להפיכת הסרט ללהיט גדול. 13 שנים אחרי כן הוא אף עובד למחזמר בימתי במלוא מובן המלה.

Always Look on the Bright Side of Life | בריאן כוכב עליון (1979)

הקומדיה הפרועה של חבורת מונטי פייתון על רקע חיי ישו מסתיימת על גבעה מחוץ לירושלים, שם בריאן (גרהם צ'פמן) נצלב לצד פושעים וחסרי מזל כמותו. כשהכל נראה חסר סיכוי, צלוב שמח וטוב לב מנסה לרומם את רוחו בשיר "תמיד תביט על הצד המואר של החיים". בהדרגה מצטרפים גם כל שאר הצלובים לשיר ולשריקה החוזרת, וחלקם אף מנסים לרקוד, עד כמה שאפשר כשאתה תלוי על עמוד גבוה. הם מלווים בצלילים של תזמורת שמיימית. אריק איידל כתב את השיר ומבצע אותו בעליצות מדבקת. על רקע כותרות הסיום הוא מוסיף שניתן לרכוש את התקליט. השיר, המהווה פרודיה על הרוח הבריטית שאינה נרתעת מסכנה, מושר בשלל אירועי ספורט (בהם טקס הסיום של אולימפיאדת לונדון), ובוצע גם על ידי הפייתונים בהלווייתו של צ'פמן.

Day-O | ביטלג'וס (1988)

קומדיית האימה של טים ברטון מספרת על רוחות מתים, שמנסות לגרש מביתן את הדיירים החדשים והמעצבנים. אבל הפולשים לא ממהרים להיבהל. סצנה זכורה במיוחד עושה שימוש אבסורדי בשיר עם מג'מייקה, שהתפרסם בביצועו של הארי בלפונטה מ-1956. בארוחת ערב חגיגית, המארחת (קתרין או'הרה) מנסה לדבר, אך מפיה בוקע "שיר סירת הבננה" בקולו של בלפונטה, שמהדהד בחלל החדר. בהדרגה מצטרפים גם שאר הנוכחים, כשהם מונעים על ידי כוח בלתי נראה, ורוקדים בתנועות מוזרות. מילות השיר מתארות את סבלם של עובדי רציף שחורים, שמעמיסים בננות כל הלילה ומחכים לאור היום כדי ללכת הביתה. השיר על עוולות הקולוניאליזם ועל חוסר שליטה בגורל, מקבל משמעות חדשה כשהוא בוקע מפיהם של סנובים ניו יורקים שמאבדים שליטה על גופם לדקות ספורות. נראה שלרוחות יש חוש הומור מקברי. ברטון שילב את אותו שיר גם ב"ביטלג'וס ביטלג'וס", הפעם בביצוע שמיימי של להקת ילדים בהלוויה.

Land of Hope and Glory | קינגסמן: השירות החשאי (2014)

הסיקוונס הזה יוצא דופן ברשימה, במובן זה שאין בו אנשים מזמרים שיוצאים במחולות, ועדיין הוא כל כולו מחווה סוחפת למיוזיקלס הוליוודיים קלאסיים. קומדיית הריגול החצופה של מתיו ווהן מסתיימת במופע סוריאליסטי של ראשים מתפוצצים בשלל צבעים, בקצב שיר הלכת הפטריוטי "Land of Hope and Glory" של אדוארד אלגר מ-1901, שהפך למעין המנון שני של בריטניה. הכוריאוגרפיה הקלידוסקופית, והתאמתה לתנועות המצלמה הזורמות ולזוויות הצילום העילית, הורמו היישר מהמיוזיקלס של בזבי ברקלי משנות השלושים, והתוצאה היא חיזיון מוזיקלי פוער פה.

Twist and Shout | שמתי ברז למורה (1986)

ביום אביבי בשיקגו, פריס ביולר (מתיו ברודריק בן ה-16) מחליט לחמוק מבית הספר, ומשכנע שניים מחבריו להצטרף אליו. סרטו של ג'ון יוז עוקב אחר השלושה במהלך טיוליהם בין אתרים מפורסמים בעיר. בסצנת השיא הם מגיעים למצעד שנתי החוגג את תרומתו של ברון גרמני, שתמך בגנרל וושינגטון במהלך מלחמת העצמאות. פריס מקפץ על במה ניידת המקושטת בדגלי ארה"ב, ועושה ליפ סינק ל"Twist and Shout", בביצוע הביטלס. אליו מצטרפות הרקדניות על הבמה, וגם כל האנשים ברחוב – פועלי בניין, אנשי עסקים בחליפות, חבורת שחורים בחולצות צבעוניות, תינוקות. וכך פריס מפורר את הפומפוזיות של התהלוכה. כעשרת אלפים ניצבים השתתפו בצילומי הסצנה. הם הגיעו לשם בעקבות פרסומים ברדיו, שהזמינו אותם להצטלם לסרט של ג'ון יוז, שנודע כמלך סרטי הנעורים. יוז היה משוגע על הביטלס, מה שמסביר את הבחירה בשיר פרוע שלהם למצעד שנועד לחגוג דווקא את המלחמה בבריטים. אבל הרוח של השיר מתאימה לאנרכיזם של גיבורו.

ואלס גראנד סנטרל | פישר קינג (1991)

על בסיס תסריט מאת ריצ'ארד לה-גרוואנס, טרי גיליאם יצר סרט נפלא בטעם גיליאמי מובהק. הוא מספר על שדרן רדיו מצליח הנתון במשבר נפשי, שמתיידד עם הומלס – פרופסור להיסטוריה שאיבד את שפיותו בעקבות אובדן. ג'ק (ג'ף ברידג'ס) נסחף לעולמו ההזוי של פארי (רובין וויליאמס), ויוצא איתו לסדרת הרפתקאות במנהטן. פארי מאוהב מרחוק בלידיה הביישנית והגמלונית (אמנדה פלמר), אך אינו מעז לגשת אליה. בסצנה יפהפייה ומרגשת מאוד, הוא עוקב אחריה בתחנת הרכבת גרנד סנטרל, ודרך עיניו המקום הופך לאולם נשפים שבו המוני העוברים ושבים רוקדים ואלס, ולידיה משייטת ביניהם באלגנטיות. כשהוא מאבד אותן בהמון, הריקוד נפסק באחת וצלילי הוואלס שהלחין ג'ורג' פנטון מתפוגגים מהפסקול. הסצנה צולמה במהלך לילה אחד, והשתתפו בה אלף ניצבים שגויסו מבתי ספר למחול.

I'm Just Ken | ברבי (2023)

פסקול סרטה של גרטה גרוויג מלא שירים, אבל היחידי שמקבל טיפול מלא של מחזמר הוא "I'm Just Ken" בביצועו קורע הלב של ריאן גוסלינג. אחרי שחווה משבר זהות, הבובון שר בלדת רוק (פרי עטם של מרק רונסון ואנדרו וויאט) על כמה זה קשה להיות מספר 2. המוני קנים מלווים אותו בכוריאוגרפיה מאצ'ואיסטית, שמדמה את הפלישה לחוף נורמנדי במלחמת העולם השנייה, רק שהחוף ורוד והם לבושים בבגדי ספורט בכל צבעי הקשת. ואז, כשקן שר "אני לא חולם", הסרט נפרד מהמציאות הוורודה של ברבילנד, והופך לחלום שבו כל הקנים לובשים שחור. הריקוד בחלום הוא שילוב שנון של סצנת "אני ספרטקוס!" מ"ספרטקוס", הבלט החלומי מ"שיר אשיר בגשם" (התפאורה כמעט זהה) והכוריאוגרפיות של בזבי ברקלי (ראו למעלה). בחלום, הקנים רוקדים בתיאום ומוצאים איזון באחווה גברית, לפני שהם חוזרים למציאות הוורודה המרה, ומגלים שאיבדו את השליטה על ברבילנד.