לתשומת לבו של שר הבריאות: ככה לא נראית מסיבת רחוב

מה שקרה אתמול בלילה בתל אביב זה שאנשים יצאו מביתם לבלות, כמו שאמרו שמותר להם, לקחו דרינקים ונשנושים בטייקאווי, כמו שאמרו שמותר להם, ונעמדו איתם ברחוב כי אין לאן ללכת, כמו שאמרו שמותר להם

אין ולא יכול להיות ספק: זה עדיין לא זמן טוב למסיבות. אולי בעוד חודש-חודשיים, כשהמאסה הגדולה של האוכלוסיה מחוסנת וכשיעילות החיסון במניעת תחלואה תהיה ברורה, נוכל שוב להתכנס יחדיו ולהזיע איש על רעהו עדלאידע. אבל אנחנו עוד לא שם. אנחנו רק בדרך. הטיימינג של פורים לא יכול היה להיות גרוע יותר.

ובכל זאת הבוקר הקיצו אזרחי ישראל משנתם כדי לגלות שבמהלך הלילה הפכה תל אביב לקרנבל שוקק של מסיבות רחוב, ושר הבריאות כבר מאשים בכותרות האתרים את תושבי העיר העברית ש"הזינוק הבא בתחלואה יהיה על שמכם, אובדן חיים יהיה על מצפונכם". עוד בוקר קסום במדינה שבה יולי אדלשטיין אחראי במחדליו למותם המיותר של אלפי ישראלים ממגפת הקורונה, ולא רק שאינו מתפטר מתפקידו בבושת פנים – הוא גם מסית ומסיט את האש אל הציבור. זה כל הקסם של שלטון נתניהו המושחת: האנשים הכי לא נכונים במקום הכי לא נכון ובזמן הגרוע והשגוי ביותר שאפשר להעלות על הדעת.

תחקיר מהיר העלה שלא מסיבות רחוב ולא נעליים: מה שקרה אתמול בלילה בתל אביב זה שאנשים יצאו מביתם לבלות, כמו שאמרו שמותר להם, לקחו דרינקים ונשנושים בטייקאווי, כמו שאמרו שמותר להם, ונעמדו איתם ברחוב כי אין לאן ללכת, כמו שאמרו שמותר להם. כך נוצרו התקהלויות ספונטניות ומקריות באזורים כמו רוטשילד, הכרמל ולוינסקי, ויחד עם מעט מוזיקה וכמה לקוחות שהזיזו את האגן זה נראה כמעט כמו מסיבה, לפחות למי שלא ראה מסיבת רחוב בחיים שלו (ואנחנו זוכרים את אדלשטיין מפר את הסגר הראשון במסיבה לאשתו, כך שבמסיבות הוא אמור להבין).

גם זאת לא מסיבה (אמש בטוויטר):

הניסיון לקשור מראש את העלייה הצפויה בתחלואה ל"תל אביבים והמסיבות שלהם", יום אחרי שראש הממשלה הנאשם בשוחד מכנה את האופוזיציה כולה בשם התואר "תחלואה", הוא שיעור נאה בהנדסת תודעה. מרוב שאנחנו עסוקים בוויכוחים על מסיבות בתל אביב ועל ההסתה של נתניהו, כמעט ואפשר להחמיץ את העובדה שהעוצר הלילי שנועד לעצור את מסיבות פורים לא יחול על חגיגות במערת המכפלה ועל טישים בבני ברק ובמאה שערים. בפורים הזה הולכת ומתגבשת המציאות החדשה שהושלטה על ישראל בחסות הקורונה: חוק אחד למתנגדי השלטון וחוק אחר לנאמניו.

לפני כחודש וחצי התראיין כאן ירון טראקס, בעליו של מועדון הבלוק, ויצא נגד תופעת המסיבות המחתרתיות ואחריותם של המארגנים לעלייה בתחלואה. בסצינה זעמו עליו שבועות ארוכים, זעם שגבר לקראת פורים כשטראקס יצא בפוסט חריף נוסף נגד מארגני המסיבות בחג. אף אחד לא רוצה להיות מי שהורס את המסיבה, אבל טראקס צדק: אמנם מרבית המסיבות המחתרתיות מסתיימות ללא אירוע הדבקה, וקיומן של מסיבות באוויר הפתוח מפחית את הסיכון, ובכל זאת היו אירועי הדבקה ואחוז המתחסנים בגיל הרלוונטי (50-18) עדיין אינו גבוה מספיק כדי להבטיח התקרחנות בריאה. האם הסיכון שווה את זה? זאת שאלה רטורית, אל תענו.

העוצר הלילי המדכא בו נשקע הערב, נועד במידה רבה לעצור את מה שצפוי היה להתרחש הלילה. המשטרה דיווחה שהצליחה "לסכל" יותר מ-30 מסיבות שהיו אמורות להתחולל ברחבי הארץ, והשימוש במינוח מעולמות הטרור אינו מקרי. תגידו תודה שלא מנטרלים אתכם. הממסד אינו רואה בסצנת הלילה חלק מעולם התרבות, והעוצר שמוטל עליה לא יוטל על אירועי החג במערת המכפלה או על הטישים הצוהלים של מאה שערים. טוב שלא יהיו הלילה מסיבות ענק ברחבי הארץ, למען הבריאות של כולנו ולמען עתיד הסצינה, אבל זה לא אומר שהסיבה לדיכוי המסיבה אינה פוליטית נטו.

העוצר הלילי הזה שמוטל בעיקר על תל אביב, ובעיקר על חיי התרבות והלילה שלה, דומה במידה רבה לאיסור הכניסה לארץ שחל בעיקר על אזרחים חילונים ובעיקר אם אינם מקורבים מספיק ל"ועדת החריגים" של השלטון. זהו שוב אותו עקרון של אכיפה סלקטיבית, יישום דה פקטו של מערכות חוק נפרדות לסוגים שונים של אזרחים. איך קוראים לשיטת משטר שמייצרת אפליה שיטתית כזאת באמצעות הפרדה חוקית? כן, זאת שוב שאלה די רטורית. כן, אנחנו עוד לא לגמרי שם. אבל צריך להתחיל מאיפשהו.

במציאות הזאת שבה במשך שבועות ארוכים אסור לשבת על ספסל בכיכר ליד הבית כי איזה שוטר החליט שהוא עצמו קובע את החוק, אי אפשר כנראה לצפות משר הבריאות שלא יתקוף את האזרחים ההולכים ונשחקים תחת הנטל הנפשי והכלכלי של מדיניות הסגרים הכושלת שלו. האזרחים הם טרף קל ומתוכם מהווים תושבי תל אביב מטרה קלה במיוחד. מישהו צריך לשאת באחריות שהממשלה מתנערת ממנה, והמישהו הזה הולך להיות אתם.

זו עדיין דמוקרטיה במובנים רבים. הזכות להפגין עדיין שמורה לנו, אבל ויתרנו עליה בחודשים האחרונים כי קר בבלפור, כי התעייפנו, כי החיים עצמם. גם הזכות להצביע עדיין שמורה לנו, וגם עליה צפויים לוותר רבים מתוך יאוש, מתוך אי אמון, מתוך מיאוס. אפשר להבין את כולם. אפשר להבין את הבחירה הזאת. אבל צריך להבין גם את המשמעות של הבחירה הזאת: לקום מחר בבוקר, כל בוקר, עם יריקה מיולי אדלשטיין בפרצוף. בין שתי האפשרויות זו לא נשמעת כמו בחירה מאוד קשה.