ארבעה טרנסים וטרנסיות עונים על השאלות הכי אישיות

העתיד הוא לא בינארי, מוטב אפילו לומר א־בינארי. החלוקה של בני אדם לגברים ולנשים, שהייתה נראית עד לא מזמן כחוק טבע בסיסי, הפכה במקרים לא מעטים לבלתי רלוונטית. מספיק להסתובב ברחובות תל אביב כדי להבחין בזה. האופנה ההיפסטרית מוחקת סממנים מגדריים: שמלות וחצאיות לגברים, ז'קטים רחבים ומגושמים לנשים. גברים שמורחים לק על הציפורניים זה כבר ממש שלג דאשתקד. גם המשיכה המינית עוברת תהפוכות – אם לא במהות שלה אז לפחות באופן שבו היא מוצגת או במה שאנשים מוכנים להודות בו. ספקטרום המשיכה המינית הפך למונח שגור גם בפי סטרייטים שמימינם יש רק קיר.

להודות במה שהפסיכואנליזה אומרת לנו כבר שנים – שבכולנו יש יסודות גבריים ונשיים – הופך יותר ויותר קל לאנשים עם הזמן, וזה ניכר: המוסדות אולי עדיין מערימים קשיים על אנשים שלא יכולים להזדהות עם אחת האופציות הבינאריות המגדריות או המיניות, אבל המודעות רק הולכת וגדלה.

לא לכולם זה בא בטוב. המצב שתואר לעיל רחוק מלהיות אוטופיה. אותם אנשים שאינם רוצים לראות נשים עושות תפקידים של גברים בצבא מתקשים להשלים עם "הפגיעה בערכי המשפחה", כפי שהם קוראים למערכות יחסים לא סטרייטיות, ומפנים לא פעם עורף לבני משפחה שיוצאים מהארון הטרנסי. הכל נובע מהפחד מהא־בינאריות. אבל השמרנים האלה הם מטרה קלה. למען האמת רוב החברה הישראלית מפנה עורף לטרנסים ולטרנסיות. במציאות שבה יש כבר קבלה של טשטוש הגבולות המגדריים, הם אלה שעדיין סובלים – מאפליה במקומות עבודה, משיעור גבוה של השתתפות במעגל הזנות, מאלימות, מסביבה שאינה יודעת איך לאכול אותם, מתיוגם קודם כל כטרנסים וטרנסיות ואחר כך כבני אדם.

אבל אם העתיד הוא לא בינארי, הקהילה הטרנסית היא המקום הראשון שאליו צריך להפנות את הזרקור. אם בכל אחד יש יסודות נשיים וגבריים, הגיע הזמן לשמוע מאנשים שעבורם ההרגשה הזאת היא לא תיאוריה להשתעשע איתה אלא מציאות. מה לקיחת הורמונים עושה לגוף ולנפש ומה זה אומר על ההבדלים בין גברים לנשים? האם משיכה מינית קשורה לזהות מגדרית? איך טרנסיות קונות בגדים? זה לא "תסתכלו עליהם ותראו אותנו", זה פשוט שההפרדה בין "הם" ובין "אנחנו" צריכה כבר להתבטל.

"אם לא הייתי עושה את זה, אני חושבת שהייתי מתאבדת"

ליעוז לוי, 34, פרפורמרית, שחקנית ופעילה חברתית

ליעוז לוי (צילום: ניצן קרימסקי)

כבר בגיל 3 הבנתי שאני בת. הרגשתי לא בנוח עם איבר המין המולד. כשהייתי קטנה הייתי אומרת את זה לאמי בכל מיני הזדמנויות. אני זוכרת שהיא הייתה מאוד רכה עם זה, היא לא שמה לי ברקסים. אולי חוץ מאותה פעם שרציתי שהיא תקנה לי בובה, והיא לא הסכימה. הברקסים הגיעו מהחברה בחוץ. בערך מגיל 6 הבחינו שההתנהגות שלי לא תואמת את המגדר שאני אמורה לגלם. התעללו בי קצת. טוב, קצת הרבה. היו קוראים לי "חלשלוש". בגיל 9 זה הפך לקללות. זה היה ברור שאני לא מתנהגת כמו שאני אמורה להתנהג.

מבפנים, בחוויה האינהרנטית, הרגשתי שאני לא מצליחה בכלל להתחבר לזהות הזאת, בן. זה ממני והלאה. לא קשור אליי. הדיספוריה עם איבר המין המולד הלכה והחריפה. לבשתי בגדים רחבים כדי להסתיר, ולים הייתי הולכת רק עם חולצה. התביישתי בגוף שלי. בגיל 12 הארכתי שיער. נראיתי ילדה. במקומות שלא הכירו אותי פנו אליי בלשון נקבה, והייתי עונה בלשון נקבה. בתקופה הזאת הבנתי באופן סופי שיהיה לי הרבה יותר נוח להזדהות כאישה. ואז הגיעה בר המצווה. בר מצווה זאת חגיגה של מגדר ושל מוסד הגבריות. זה אירוע שבו מכתירים אותך כגבר, חגיגה שאני לא חלק ממנה. הרגשתי לא שייכת, הייתי נבוכה וגמלונית ועשיתי את זה רק בשביל הוריי, כדי לא לאכזב אותם. לקראת האירוע נאלצתי להסתפר. בעקבות החוויה הזאת אני עד היום לא מסתפרת כמעט, יש לי סיוט מזה.

"אסטרוגן זה הורמון שיכול להעלות את רמת הדיכאון. נהייתי יותר רגישה, לעתים כמו אישה בהיריון"

עם הזמן התגבשה אצלי חוויה של הישרדות. ראיתי שההצגה גובה ממני אנרגיות שאני לא מסוגלת להשקיע. אז העדפתי to own it. אבל גם לזה היה מחיר. נלחמתי על החיים שלי. בגיל 17 דיברו אליי בלשון נקבה, גם ההורים שלי. נורא רציתי להיפרד מהעבר, אז המצאתי לעצמי שם. בהתחלה זה היה מיכל, אבל אחר כך בחרתי בשם ליעוז. כבן שמי היה עוז, ועד היום קוראים לי כך. גם ליעוז זה שם שנותנים בעיקר לבנים. אולי כי לדעת אנשים "עוז" הוא לא מאפיין של נשיות. אני חושבת שלהפך.

לא עשיתי יותר מדי שינויים פיזיים. הייתי נורא נערית ממילא. השיער ארך בחזרה, ולקחתי הורמונים בגיל 18, שזאת חוויה רגשית בפני עצמה. אסטרוגן זה הורמון שיכול להעלות את רמת הדיכאון. נהייתי יותר רגישה, לעתים כמו אישה בהיריון. קרייבים, גודש בחזה, נפילות של מצב רוח ותחושה של עצב. הליבידו מאוד יורד, שזה נחמד דווקא. בסופו של דבר זה מתאזן. לא היה לי כסף לניתוח תחתון. באותה תקופה הניתוחים בארץ היו מאוד לא טובים, אבל היה מנתח אחד בתאילנד שנחשב לעילוי. זה היה יקר, אבל לא הצלחתי להשיג עבודה ולחסוך.

באותה תקופה של תחילת המילניום לא היה ניתן לשנות בתעודת זהות את סעיף המין בלי שעשית ניתוח. התראיינתי לכמה עבודות מזדמנות, אבל כל פעם במעמד מילוי טופס 101, כשרואים בתעודת זהות זכר, פתאום שבוע לאחר מכן לא משבצים אותי למשמרות. כששאלתי למה, היו אומרים שהחליטו שאני לא מתאימה. אחרי כמה פעמים הבנתי שאין ברירה, והתחלתי להתחפש לבן. שיניתי בתעודת זהות חזרה לשם המקורי שלי, התקבלתי לעבודה בקלות והעריכו אותי. הכל היה פשוט יותר. כיבדו אותי הרבה יותר כבן מאשר כבת או כטרנסית. דווקא בתקופה שעבדתי בניתי את הביטחון שלי ממקום אחר. לא מתוך שאלות של אם אני רזה מספיק, חלקה מספיק, יפה מספיק. כ"בחור" נורא מעריכים אותך מבלי שתצטרכי להוכיח משהו. נקודת הפתיחה שלך היא מאה. כאישה סיסג'נדרית נקודת הפתיחה שלך היא "את מטומטמת עד שהוכח אחרת". את מתחילה מאפס. כאישה טרנסית, את מתחילה במינוס מאה. קודם כל את צריכה להוכיח שאת אדם שפוי שמגיע לו להיות במקום שמשלם 35 שקל לשעה. הבנתי כמה זה יותר פשוט להיות בן בעולם הזה, וכמה הלוואי שיכולתי.

"כאישה טרנסית, את מתחילה במינוס מאה. קודם כל את צריכה להוכיח שאת אדם שפוי שמגיע לו להיות במקום שמשלם 35 שקל לשעה"

בגיל 24 חסכתי מספיק כסף וטסתי לתאילנד, מלווה בחברה הכי טובה שלי. חיכיתי לטיול ולנסיעה. ספרתי את הימים. אני זוכרת שהתעוררתי מהניתוח, בחדר ההתאוששות, וחברה שלי משמאלי קראה "עוזה, עברת את הניתוח!" והרימה את השמיכה. הסתכלתי בחלק החבוש למטה, וכל כך הוקל לי. פתאום הבנתי כמה היה לי קשה להתמודד עם מה שהיה שם לפני. הייתי נינוחה והיה לי נוח. בבית החולים הכרתי נשים טרנסיות מכל העולם, וזאת הייתה חוויה מעצימה. עד היום מלווה אותי התחושה שזאת אחת המתנות היפות שהענקתי לעצמי. אם לא הייתי עושה את זה, אני חושבת שהייתי מתאבדת. רק אחרי ההחלמה, כשיש לך תפיסת זמן חופשית לחשוב על זה, את אומרת, וואו, כמה סבלתי לפני כן. כמה התביישתי בגוף שלי. כמה לא הצלחתי לחקור את המיניות הפיזית שלי. כמה לא היה לי חיבור לגוף.

בשנים האחרונות אמנם השתנה השיח בתקשורת, אבל יש עדיין המון תגובות שטנה כלפי אנשים שהם על הרצף הטרנסי. זה נראה לאנשים כמו ליצנות, הונאה, שקר. משהו שהוא בניגוד לטבע. ומצד שני, מה היום לא בניגוד לטבע? הפריה מלאכותית זה טבעי? כל הציוויליזציה רחוקה שנות אור מהטבע הפראי. גם בהיכרויות יש קושי. צריך להסביר את זה לפני. היו תקופות שלא דיברתי על זה על ההתחלה, רציתי שייתנו לי צ'אנס, כי אחרת ידעתי שזה יהיה סקס סליזי בלי אופציה להיכרות. בשנתיים האחרונות אני כן מדברת על זה. מי שלא מתאים לו אז לא, ומי שכן אז בכיף.

אני תמיד צריכה להגיד שאני אישה טרנסג'נדרית. מסע החיים שלי עדיין מגדיר אותי. אני לא מתביישת בו, אבל לא חושבת שזה מה שצריך להגדיר אותי. למה לא להגדיר אותי כבן אדם? מבחינתי, זה לקחת סיפור יפה והירואי של אישה שהלכה בעקבות האמת שלה ולא ויתרה, כנגד כל הסיכויים, ולרדד אותו לטייטל. אני חושבת שבחברה עם חופש ביטוי מגדרי אין צורך בכלל בטייטל לאנשים. קידום הנושא הזה יקל עלינו. צריך גם לשאוף לחברה שלא שונאת נשים. אם נחנך גברים להיות חופשיים עם המגדר שלהם, חופשיים לבטא את הרגש שלהם חוץ מאשר כעס, היינו חיים בחברה שיש בה פחות אלימות.

"היו הרבה סיטואציות אחרי ההורמונים שרציתי לבכות ולא יכולתי"

סתיו ברזילי, 29, אחראי על מועדון האוזןבר

סתיו ברזילי (צילום: ניצן קרימסקי)

גדלתי בכפר סבא. הקהילה הגאה בשכבת הגיל שלי הייתה חזקה, אבל אני הייתי ממש בארון. זאת הייתה סביבה מאוד מקבלת, אבל לא מצאתי את עצמי בתוכה. לקח לי זמן להבין מאיפה מגיעה תחושת החריגות שאני מרגיש. הייתי ילד מאוד מופנם שלא מתחבר לתפקידי מגדר. ניסיתי ללמוד לשחק אותה ילדה נשית, הייתי הולך בחטיבה עם נעלי פלטפורמות גבוהות, הייתי מתאפר, מצייר אייליינר. זה הרגיש לי כמו תחפושת, וזה לא עבד. הייתי אאוטסיידר טוטאלי.

בתיכון הייתי א־מיני, לא נמשכתי לאף אחד. בגיל 18 התחלתי להסתכל על אנשים, ואז נמשכתי גם לגברים וגם לנשים. התחלתי להתחבט אם אני צריך הגדרה לזה ואם כן אז מה אני צריך שהיא תהיה? עם הזמן הבנתי שתחושות מיניות או רומנטיות שיש לי כלפי אנשים נובעות מהחוויה שלי בתוך הקופסה המגדרית שאני נמצא בה, שאף פעם לא ישבה לי במאה אחוז. האסימונים התחילו ליפול כשהתחלתי להכיר אנשים שמותחים את גבולות המגדר. ידעתי שאפשר לעשות מעבר מגדרי, אבל ממה שהכרתי זה שאם אתה גבר טרנס אתה בטח מסתכל על בנות, משחק כדורגל, מתגייס לקרבי, כל השטויות האלה.

"כשחזרתי לארץ לבשתי את הביינדר פעם בשבוע, כשהרגשתי שזה נכון. ופתאום זה היה היום שהיה לי הכי קל לחיות בו"

המחשבה לעשות תהליך עברה דרך ארוכה. הכל התחיל מהדיבור. זה התחיל כשטסתי לברלין לפני חמש שנים עם חבר טרנס וחברה ג'נדרקווירית. ביקשתי מהם שייפנו אליי בצורה ניטרלית, באנגלית. זאת הייתה תחילתה של הבדיקה. תוך כדי החופשה הבנתי שאני רוצה עוד דברים בתוך זה. מצאנו חנות סקס שבין השאר מוכרת ביינדרים. החנות הייתה סגורה והיה שם טלפון למקרי חירום, אז התקשרנו. הגיעה גברת גרמנייה שהציגה בפנינו את הדגמים שהיו. מדדתי וקניתי את הביינדר הראשון שלי.

כשחזרתי לארץ לבשתי את הביינדר פעם בשבוע, כשהרגשתי שזה נכון. ופתאום זה היה היום שהיה לי הכי קל לחיות בו. זה גרם לי להרגיש שאני לא צריך להחביא את עצמי מהעולם, שאני הולך ברחוב ומרגיש משמעותית פחות הטרדות מיניות, למרות שלא הייתה לי נראות גברית בשום צורה, חוץ מהשטחת חזה. זה גרם לי להיות פי כמה מודע יותר לסיטואציה כשאני עם ביינדר, להיות רגיש יותר למה שקורה, וחשוף מעצם העובדה שיש חלק בגוף שלי שאני מבין שאני מרגיש מאוד לא נוח איתו. במקביל, עם החברים, חיפשתי את הפנייה המעורבת. ככל שדיברו איתי יותר בלשון מעורבת כך הבנתי שיותר כיף לי שפונים אליי כ"אתה". הסברתי את זה לעצמי בזה ש־23 שנה דיברו אליי רק ב"את" אז אולי עכשיו אני רוצה לשמוע את האפשרות האחרת כדי לאזן את זה. אבל פשוט נהיה לי יותר נוח.

גם להתחיל הורמונים היה בשבילי לנסות, לבדוק מה זה. פחדתי שכמו שאני לא אוהב להיתפס בתור בחורה כך לא אוהב להיתפס בתור גבר. קראתי באינטרנט מה מעבר כזה יעשה לגוף שלי ואפילו לנפש שלי, על תהליכים פיזיים – מצניחה של הקול וצמיחה של שיער ולפעמים גם אובדן שיער על הראש, עד בניית מסת שריר, עלייה באגרסיות ועלייה בחרמנות. הדבר שדווקא משך אותי היה היעדר המחזור, שהיה תזכורת למאפיינים של הגוף שלי. פעם בחודש רציתי למות והבנתי שאני לא יכול להישאר ככה לשארית חיי. התחלתי בתהליך שנה לאחר מכן. כשאספתי את המרשם הראשון, הרופאה אמרה לי: זה קורה מהר. אם יש מקום שאתה עדיין בארון בו, אתה צריך לצאת ממנו. מיהרתי להורים שלי, ובישרתי להם בחגיגיות שקיבלתי מרשם להורמונים. ההורים שלי מדהימים ותומכים בי ברמות.

"הדבר שדווקא משך אותי היה היעדר המחזור, שהיה תזכורת למאפיינים של הגוף שלי. פעם בחודש רציתי למות והבנתי שאני לא יכול להישאר ככה"

הדבר הראשון ששמתי לב אליו זה שינוי באיברים המוצנעים וזה קרה אחרי שבוע וחצי. השתניתי גם בפנים, משהו בפיזור של השומן משתנה. היו הרבה סיטואציות שרציתי לבכות ולא יכולתי. בהמשך זה השתנה. אימא שלי אמרה שהיא שמה לב שאני אסרטיבי ופחות אמוציונלי, אבל בעיניי זה בגלל שיותר נוח לי כיום בגוף שלי. חל אצלי גם שינוי במשיכה המינית. אולי זה בכלל קשור לכך שאני מרגיש יותר בנוח אז נפתחתי ליותר אופציות מיניות, אסתטיות או רעיוניות. יש את העניין שהומוסקסואליות – עם כמה שקשה לי להשלים עם פרויד – זה להימשך למי שדומה לי. אז גם לי למרבה הטרגדיה זה קרה. אבל אני עדיין מגדיר את עצמי בי. בשלב הבא אני רוצה לממן ניתוח, כי נמאס לי כבר לא לנשום עם הביינדר. האיברים הפנימיים די סידרו את עצמם בהתאם, אבל זה עולה הרבה כסף, ומצריך המון ביורוקרטיה.

לפעמים עדיין פונים אליי בלשון נקבה. זה פחות מפריע לי מפעם, אבל עדיין מפריע. לאנשים בדרך כלל יש רמה אחת של זיהוי, ואז הם לא מתעכבים על זה. לפעמים בעבודה עומדים לידי שני אנשים, אחד ליד השני, והם יכולים לפנות אליי כל אחד בזכר ובנקבה, בלי להתעכב על זה אפילו, כי הם עברו את השלב הזה של הזיהוי, וזה הדבר היחיד שהם רואים. אני חושב שבאופן כללי בתהליך שאני עובר יש יותר רווח מהפסד. אם זה מתחושת ביטחון שיש לי, או מזה שהחברה מתייחסת אליי כגבר עם כל הפריבילגיות. יש אחוות גברים בעולם, והיא עוברת דרך זלזול בנשים או במי שנתפסות ככאלה. זה לא הכי קל, אני פוחד שאני אתחיל להתנהג כך כי אשכח מה זה להיות בצד השני. אבל אני לא מרגיש שהפכתי לגבר. אני מרגיש שאני עושה תהליכים חיצוניים ופנימיים עם עצמי לכיוון מה שגורם לי להרגיש הכי טוב. הרבה מזה נובע מהפריבילגיות שלי כבן, אבל זה לא על זה קם ונופל.

המעבר המגדרי הגיע ממקום של לנסות, למצוא את מה שנכון, ואני חושב שבנרטיב האישי שלי יש אלמנט של בחירה. אני חושב שאם לא הייתי מגלה את זה כאופציה ולא מגיע למסקנה שנכון לי עם זה ו"נשאר אישה", אז היה לי ממש רע, אני לא יודע אם הייתי שורד עד היום. אני לוקח מהתהליך הזה את היכולת לשרוד בעולם, לפעמים אפילו להרגיש טוב, ולייצר לעצמי תפיסת עצמי שהיא לא כולה נטועה באיזשהו סבל. הדבר הכי חשוב לי הוא שיראו אותי כאדם ולא דרך הנראות או הזהות שלי.

"לא הבנתי על עצמי שאני טרנסית עד גיל די מאוחר. האסימון נפל לקראת סוף השירות הצבאי" 

ג'ול טרגן, 28, מפיקה מוזיקלית

ג'ול טרגן (צילום: ניצן קרימסקי)

פעם לא הייתי מתכננת תוכניות. לא חשבתי שאגיע לגיל מאוחר מדי. הייתה לי הרגשה שתקרה לי תאונה מחרידה או שיגלו שאני חולה מאוד. עם הזמן הבנתי שהפחד הזה הוא הפחד מהארון, ושבאמצעות המחלה ניסיתי להסתיר את עצמי מהעולם.

גדלתי בגבעת עדה. כשאומרים "Small town narrow mind" כנראה מתכוונים למקום שממנו באתי. לא ידעתי שיש כזה דבר, טרנסיות. ידעתי על דנה אינטרנשיונל, וגם זה היה קוריוז. לא חוויתי שום נוכחות להט"בית, וגם לא הבנתי על עצמי שאני טרנסית עד גיל די מאוחר. האסימון נפל לקראת סוף השירות הצבאי, אחרי מפגש צפוף עם גברים ומי הם יכולים להיות, ואני שונה מזה. עם הזמן הבנתי שלא ממש מילאתי את התפקיד הזה, של להיות גבר, בחיים שלי. לא באופן מלא. רוב החיים שלי נמשכתי בעיקר לנשים או לאנשים קווירים שהם נשיים, אבל לא לגברים. ידעתי שאני נמשכת לטרנסיות או טרנסים, אבל זה דבר שהתביישתי בו. חשבתי שזה איזה פגם שיש בי. לא הבנתי שזאת זהות מינית כלשהי, או חלק מאיזושהי שאיפה או הרגשה מגדרית שלי, או איזשהו מרחב שאני חווה אותו.

"נכנסתי לסחרור של אלכוהול, אנורקסיה וסמים והתגובה שלהם לזה הייתה שאני פושעת ושצריך להרחיק אותי"

הייתי בנוער העובד, בגרעין, והתגייסתי איתם לצבא. רוב תהליך היציאה מהארון שלי התרחש כשאני גרה בקומונה בנתניה. זאת היתה הסביבה כמעט הכי גרועה שיכולתי לבחור. הם רצו שאסיים את שנת ההדרכה כגבר, אחרת זה יפגע במשימה החינוכית שלי, ירחיק את החניכים, כי זה אליטיסטי ומתנשא על נוער בסיכון שאצלם אין דברים כאלה. בעיניי מדובר בשטויות. נכנסתי לסחרור של אלכוהול, אנורקסיה וסמים והתגובה שלהם לזה הייתה שאני פושעת ושצריך להרחיק אותי. זה נגמר בזה שהם העיפו אותי מהקומונה. קצת יותר מחצי שנה גרתי ברחוב, עד שהצלחתי להיכנס לדירת מעבר.

זאת הייתה תקופה שכולה הייתה דיון חודרני, דיבייט על אם את קיימת או לא. זה לרוב קורה לאנשים טרנסג'נדרים כשהם נמצאים בתקופת המעבר, כשהזהות והמראה לא נמצאים בהלימה והעולם נורא צבוע בקשר לזה. בשנתיים האחרונות התפנה לי מקום בראש. עשיתי ניתוח תחתון. זה היה בשבילי הדבר הכי קשה שהייתי צריכה לעבור בחיים, פיזית. זה היה כמו להתעורר מתאונה. ומצד שני באמת אלה היו השבועות הכי אופוריים בחיים שלי. המוח שלי רץ ב־200 קמ"ש. הבנתי שכל הזמן היה לי מין רעש בראש שתפס חלק מהמוח ולא הרפה. בהתחלה הרעש התחלף בתחושה של אופוריה, שאין לי איך לתאר אותה. חופש. כאילו הורידו ממני משקל כבד שסחבתי המון שנים, גם אם זה בלי להבין אותו. ופתאום הרגשתי שהתפנה לי מקום, ושאני מסוגלת לחשוב ולחלום ולתכנן את החיים שלי ולהתעסק בעתיד. חיכיתי לזה ממש המון זמן, זה הרגיש כמו נצח. ועכשיו הגיע הזמן פשוט להיות. סיימתי לחכות. אני פה.

"אחרי הניתוח התחתון הרגשתי שחוויתי מספיק כאב בשביל ארבע תקופות חיים"

אין קתרזיס בחיים שאחרי הניתוח. הם מלאים בהצלחות קטנות, בכישלונות קטנים. בתובנות כאלה ואחרות. הווליום שאת נמצאת בו הוא סביר לכל הדעות. הכל נראה לך מאוד רגיל ביחס לטרנזישן. יש לזה הרבה כוח כי את צ'יל ביחס להכל, אבל מצד שני זה מפחיד, כי את יודעת לרכוב על גלים ענקיים וזאת טכניקה אחרת בחיים. לעשות טרנספורמציה לחיים שלך, שמפרקת את הבסיס של כל מה שנשענת עליו, דורש כוחות על אנושיים. אבל רוב הדברים האחרים דורשים פחות. שום דבר לא נגמר עם הטרנזישן, כי שום מצב מגדרי לא באמת מגיע לסוף שלו. גם התפתחות מינית, רגשית, רומנטית או אישית.

לכאב הנפשי מתווסף הרבה כאב פיזי. אני חושבת שלנשים בכלל, אבל בהחלט למי שרוצה להיות יותר נשית. מלייזר בכל הגוף והפרצוף, ניתוחים והזרקות שלא עשיתי כי אחרי הניתוח התחתון הרגשתי שחוויתי מספיק כאב בשביל ארבע תקופות חיים. אני בזוגיות עם שקד, גם הוא טרנס. אנחנו חמש שנים וחצי ביחד. עברנו את כל התהליך גם שלי וגם שלו ביחד, עם כל השיט, והדברים המרגשים והטובים. לא הייתי יכולה לעשות את זה אחרת, בלעדיו. עברנו יחד את הדברים הכי קיצוניים בחיים שלנו. היום אנחנו נחות על זרי הדפנה.

"היום אני שלם לחלוטין עם איך שאני, בחור שהוא נקבה"

טל שנצר, 33, מאמן כושר

טל שנצר (צילום: ניצן קרימסקי)

שום דבר לא השתנה. אני תמיד הייתי אני. לעיני הסביבה הייתי ילד־ילדה. מעולם לא הייתי בת. גדלתי בתחושה הזאת, בידיעה הפנימית הזאת. אבל זאת ידיעה פנימית שאת לא יודעת להגיד במילים, אי אפשר לפרש אותה, כאילו שזה לא קיים על המפה בכלל.

את ילדותי העברתי בראשון לציון, וגם את תקופת התיכון. לא היו יותר מדי מקומות להשתייך אליהם. אני זוכר היטב שבתיכון זה הרגיש שיש נורמה מרובעת מגדרית ולהיות מי שאני הרגיש שונה מאוד, לא היה לזה מקום. הייתי במלחמה עם עצמי בניסיון להיות בת, להתלבש ולסגל לעצמי תנועות גוף נשיות. כך זה היה במשך שנות ההתבגרות, עד גיל 16. ואז משהו בי התחיל כבר לקבל אומץ. התחלתי יותר להתלבש כמו עצמי, על אף ההערות מהסביבה. הפסקתי גם לצאת עם בנים והתחלתי לצאת עם בנות.

"נכנסתי לקיוסק שהיה בקרבת מקום, ושאלתי מישהי שהייתה שם, תגידי, איך התספורת? היא אמרה לי 'אתה נראה מעולה'"

לקראת סוף י"ב התהדק הקשר ביני לחברה שלמדה איתי בתיכון, שהייתה בחורה פופולרית ויפה והייתי דלוק עליה. התקרבנו מאוד והפכנו לזוג בסתר. אנשים לא ידעו. זה היה בינינו. היא פחדה שאנשים יחשבו שהיא לסבית, כי היא לא. אני לא פחדתי ממה יחשבו עליי. כשהייתי איתה היא אהבה אותי בתור מי שאני. כבר לא יכולתי לאבד את עצמי ולהפסיק להיות מי שאני כי קיבלתי אומץ ואישור שאני בסדר ככה. קשה לבטא במילים משהו עמוק וגדול כמו זה, אבל התחושה היא עצומה. קיבלתי אהבה ודרך האהבה הזאת קיבלתי את עצמי. קיבלתי את הפְנים שלי ואת הזהות שלי. לא הייתי מוכן לוותר על הזהות שלי יותר בעד שום הון שבעולם.

כל החיים היו לי תלתלים מפוארים וגדולים שהגיעו עד התחת. החברה שלי טסה לחו"ל ואמרתי – אני מגשים את החלום שלי לפני הגיוס, נפרד מהרעמה ועושה קוצים מגניבים כמו שכל החיים רציתי. יהיה לה אותי מחדש. הלכתי למספרה ועשיתי קוצים. אני זוכר את זה היטב: יצאתי מהמספרה וכל כך סקרן אותי איך אני נראה לאנשים מבחוץ. נכנסתי לקיוסק שהיה בקרבת מקום, ושאלתי מישהי שהייתה שם, תגידי, איך התספורת? היא אמרה לי "אתה נראה מעולה". הבנתי שאנשים רואים בי בן, מבחוץ, ושהחיים שלי עומדים להשתנות.

אחר כך התגייסתי. נכנסתי לתקופה הקשה של ה"בין לבין". כולם חשבו במראה שאני בן, ואני הייתי צריך להסביר שאני בת. עשיתי קורס מדריכי כושר עם בנות בווינגייט. כשסיימתי את הקורס, שבו פרחתי, שיבצו אותי לשרת בבסיס סגור בצפון הארץ. שם עברתי משבר זהות עמוק. הרגשתי שאי אפשר יותר ככה. הרגשתי שאני נחנק מההסתרה, מהמראה החריג. נכנסתי לדיכאון ולא תפקדתי. המבוכה של הסביבה הייתה בלתי נסבלת. פעם הגיע לבסיס קוסם צבאי, להופיע בפני כל הבסיס. ישבתי בקהל, והוא פנה אליי בלשון זכר, "בוא, רוצה להתנדב?". אני שומע לחשושים בקהל של, "יו, יו", נבוכים. כשהעברתי אימוני כושר, היו לחניכים הערות: "מה זה, את מד"סניקית או מד"סניק?", ואני מתמודד. מתקן לבת ומרגיש מאוד לא טוב. הרגשתי כמו סיר בישול שגולש ואי אפשר להסתיר את זה עוד.

"אין לי עניין בניתוחים. אני מת על זה, יש לי מזה ויש לי מזה ואני מחבק את הכל אליי"

בשלב הזה התחלתי לדבר עם מישהי שהיא סוג של מלאך בשבילי: נורה גרינברג. היו לה קבוצות תמיכה של בני עשרה של טרנסים. הייתי יוצא במיוחד מהבסיס כדי להיפגש. דרך הקבוצה דברים התחילו להתפתח ולקרות. הבנתי שיש אנשים כמוני. יש לדברים שם. קוראים לזה טרנסיות. יש חיים. קיבלתי מקום לכל מי שאני. המפגשים היו הקרקע שלי, המקום להשתייך. זאת הייתה קבוצה מצילת חיים. היום יש המון קבוצות, לפני 13 שנה כמעט לא היה כלום.

ביקשתי לעבור בסיס כדי להתחיל מחדש בתור בחור. ובבסיס הזה, עברתי מבסיס סגור לפתוח כדי שאעשה יומיות ואחזור הביתה. זה היה סיוט, אחד חושב שאני בן ואחר בת. המון מבוכה. תיקנתי מיד ללשון זכר. היו בבסיס אנשים שהכרתי מלפני ואנשים חדשים, אז ישר סיפרתי לאלה שהכירו אותי קודם כדי שלא ייוודע שאני בת. בשלב הזה כבר עשיתי ניתוח בחזה והתחלתי לקחת הורמונים.

המשפחה שלי מעורבת לאורך כל הדרך, הם עמדו מאחוריי ותמכו בי כל אחד בדרכו, אבל זה משבר עצום. היום זה לא חייב להיות כך. ההורים וגם הילדים בעצמם יכולים לפגוש כל כך הרבה חבר'ה שהם טרנסים בוגרים שיכולים לשפוך אור הבנה וידע על המקום המפחיד שהם נמצאים בו. הקושי האמיתי הוא הבורות של הסביבה שחודרת אלייך. עם השנים התגבשתי. מצאתי את מקומי בקהילה. השתניתי פיזית, קיבלתי ביטחון, הרגשתי אטרקטיבי, קיימתי מערכות יחסים. בשנתיים האחרונות סיימתי זוגיות משמעותית ומלאת אהבה עם נועה. גרנו יחד ולא היינו רחוקים גם מלהתחתן, חשבתי שאיתה אקים משפחה. אבל בסופו של דבר נפרדנו. היא אישיות של אש ואני מים, והחלטנו בסוף להיפרד.

אני מוצא שהיום אני שלם לחלוטין עם איך שאני, בחור שהוא נקבה. אין לי עניין בניתוחים. אני מת על זה, יש לי מזה ויש לי מזה ואני מחבק את הכל אליי ושמח שאני לא נכנס למשבצת אחת מהשתיים שיש לסמן בהן וי – זכר ונקבה. יש עוד כמה אופציות ובהן גם טרנס. זה וי מכובד ומדהים בפני עצמו. אני אפילו חושב הרבה על להיכנס להיריון. לא הייתי רוצה להיוולד עם איבר מין אחר. טוב לי עם איך שאני, ממש.