עוד דוקו שבא להחריב לנו את הילדות: "מר מקמהן" היא חובת צפייה

גם אם כיום אני לא צופה ב-WWE, תמיד אזכור את ענף הספורט המוזר הזה כחלק בלתי נפרד מהילדות שלי. בתור ילדים היינו משחזרים קרבות, בוחרים בפלייסטיישן את המתאבקים האהובים עלינו ונשארים ערים כל הלילה תוך כדי חיפושים באינטרנט אחר קישורים לשידור חי של אירוע מרכזי כלשהו בצ'אטים ובבלוגים של תפוז. היה משהו מרדני ומהנה בהיאבקות. ולפתע זה נגמר. זה הפסיק לעניין אותי והפורמט עבר לדור הבא. על הדוקו החדש של נטפליקס, "מר מקמהן",  ידעתי שיהיה לי קשה לכתוב. לא רק כי זה עוסק בחלק כל כך אינטגרלי מהילדות שלי, אלא גם כי הטשטוש בין הבדיון למציאות חוצה את גבולות המסך ומגיע למקומות חשוכים ואפלים, שגורמים לי כאדם מבוגר לתהות – במה לעזאזל צפיתי כשהייתי ילד? 

>>

וינס מקמהן הוא הפטריארך של ה-WWE. הדבר הראשון שהסדרה הזאת עושה היא לגרום לך להעריך אותו. מספרים לנו על הילדות האומללה שלו, שכללה בין היתר אלימות במשפחה וגילוי עריות; על אופן הפעולה שלו ועל הסיכונים החשובים שהוא לקח; על האנשים שמתייחסים אליו כאל דמות אב, כמו האלק הוגאן וטריפל H. בדיוק ברגע שבו זה נשמע כמו יצירה שבאה לפאר את פועלו – מגיעים האנשים שפשוט מתעבים אותו, כמו ברט הארט או הכתב פיל מושניק, שבאופן קבוע חיכה למקמהן בפינה. בכל זמן נתון מזכירים לנו גם את כישלונותיו הגדולים ביותר של מקמהן ואת השערוריות שבהן היה מעורב (שלא נשארות ללא פיתרון, כי בסוף כל פרק מגיע סגירת מעגל לשערורייה התורנית). 

בהתחלה נדמה שההשתתפות החריגה של מקמהן היא עוד ניסיון לעמוד ברף שהציבה סדרת הדוקו המצוינת "הג'ינקס", אבל ככל שהסדרה ממשיכה והצופים נסחפים לתוך תערובת האדרנלין שנקראת WWE, אנחנו נחשפים לאופן שבו מקמהן מעוות את המציאות. לא פעם ולא פעמיים הבמאי כריס סמית' תופס את הבוס הגדול מנסה להכתיב נרטיב משלו, או לפעמים פשוט משקר במצח נחושה.

בשלב מסוים הוא טוען שבמהלך שנות ה-90 לא היו ב-WWE דברים כמו אונס או מוות, כשלמעשה היו משניהם (היה להם מתאבק בשם "הקברן" למען השם); ובפרק אחר הוא מנסה לצייר את עצמו כדמות אלטרואיסטית בסכסוך האמיתי עם ברט הארט – סכסוך שנמשך שנים, במיוחד לאור המוות של אחיו, אוון הארט, שהתרסק לתוך הזירה. כשאתה ילד, אתה מסתכל על אותן דמויות כגיבורי על שתמיד שורדים. כמבוגר אתה מסתכל על הדברים ברטרוספקטיבה ומבין שהכל היה מול הפנים שלנו, ממש כמו בכל דוקו כזה שבא להחריב לנו את הילדות. 

לאורך כל הסדרה נדמה שווינס מקמהן מתעקש להפריד בין הדמות שיצר לעצמו בתכנית לבין מי שהוא באמת. אבל הממצאים מגלים שדווקא הוא מתקשה לעשות זאת יותר מכולם, מה שהופך אותו לדמות מורכבת ושנויה במחלוקת. הוא היה כזה מהרגע שכף רגלו דרכה בזירה, ואנשים מסביבו ידעו הכל: על הבגידות באשתו, הנקמות האישיות, הסרסור וניצול יחסי המרות. זה כבר לא מפתיע שהם שתקו, מה שכן מפתיע הוא שיש שם כמה מתאבקים שנכנסו ללב הקונצנזוס כמו ג'ון סינה או דווין "דה רוק" ג'ונסון שהרבו לשבח את מר מקמהן, אבל לא ידעו מה להגיד כשנשאלו מה תהיה המורשת שלו. וזה אומר הכל.

במהלך הצפייה ב"מר מקמהן" מצאתי את עצמי נסחף בחזרה לכל מה שאהבתי בילדות, ובכל פרק קיבלתי אגרוף אחרי אגרוף כשהבנתי כמה כאוטי ורעיל הכל היה. הקטע הכי מוזר הוא שגם אחרי הצפייה, עדיין יש לי פינה חמה בלב שכן אוהבת את הענף. זה טראשי, זה וולגרי וזה כיף, אבל אנשים שילמו מחירים מאד כבדים לשם הבידור ויש אדם אחד בפסגה שהרוויח מהרעש יותר מכולם. אותו אדם הספיק להגיב לסדרה בציוץ, שבו כתב שהוא לא מתחרט על כך שהשתתף בתכנית, ובאותה נשימה הוסיף שהסדרה "מכתיבה נרטיב שקרי" כי היא מערבבת בין וינס מקמהן למר מקמהן, בדיוק כפי שהוא עושה בעצמו בכל פרק.

האם זה הסוף של WWE? בהסתמך על ההיסטוריה של החברה, כנראה שהם יסתדרו וימשיכו לבדר מיליוני צופים ברחבי העולם. אז אם אתם לא מתעניינים בהיאבקות, מצפה לכם חתיכת חוויה. ואם אתם כן מחובבי הז'אנר – צפו בשידור חי ברסלמניה בחמש בבוקר, קנו לעצמכם חגורת אליפות עם אבזם מסתובב, שחקו עד שלוש בלילה בטורניר בסוני – אבל גם תראו את הסדרה הזאת. תהיו צופים חכמים ותזכרו את המורשת של וינס מקמהן, כי כמו שראינו בעבר – WWE אוהבים לטייח את ההיסטוריה.
מר מקמהן, שישה פרקים, זמין לצפייה בנטפליקס