"נוכלת הטינדר" זה סיפור מצוין. אדוה דדון היא לא הכוכבת שלו

חודש הגאווה כבר כמעט קרוב לסיומו. אחרי שהמצעדים פחות או יותר התקפלו, השירים התנגנו והפכו ללהיטים (מת על החדש של נועה קירל) וכל בית עסק אפשרי באיזור המרכז כבר הניף את דגל צבעי הקשת – נותרת הקהילה הגאה עם המציאות המרה ובעיקר עם מי שקם עליה לכלותה. דוגמא קלאסית אפשר היה למצוא עם הראיון של חבר הכנסת יצחק פינדרוס מיהדות התורה, שהצהיר ש"הלהט"בים יותר גרועים מחמאס וחיזבאללה". הארץ אמנם רעשה, אבל סערות כאלה כבר געשו ורעשו ולא הרבה השתנה כתוצאה מזה.

תשובה אחת משונה לשנאה הזאת הגיעה – במפתיע – אל הפריים טיים של קשת. אמש (חמישי), שודר מיד אחרי החדשות הסרט "נוכלת הטינדר", פרי עבודתה של אדוה דדון (יחד עם העורך הראל נצר-שגיא והבמאי פיליפ ריזנפלד-צור). תוכן הסרט, מה לעשות, לא באמת חדש; הוא מגיע מתוך האדמה החרושה (שלא לומר חרוכה) שאחראי לה, בעיקר, חיים אתגר וסדרת פרקי "המתחזים" – סיפורה של הונאה באמצעות טכנולוגיה, אנשים שהצליחו לרמות ולעקוץ אנשים אחרים באמצעות אהבה, על מנת לגנוב מהם כסף.

הייתה יכולה לסגור מעגל גם בעצמה. טל עובד ב"נוכלת הטינדר" (צילום מסך: קשת 12)

אלא שהיה הבדל אחד קטן: הזוגיות שבלב הפרק היתה זוגיות חד מינית. רומן בין שתי נשים שנגמר בצורה כואבת ומדממת. במילים אחרות, למי שרצה להוציא את הזוגיות ההומוסקסואלית מחוץ לגדר ה"נורמליות" – בא הסרט והוכיח שהומואים יכולים להיות כל דבר. גם נוכלים. תאכל תחת, פינדרוס.

מה שעוד בלט בסרט, לצד העובדה הזו ולצד הטרגדיה הבאמת קשה שעברה על הגיבורות החיוביות של הסרט, טל עובד וספיר, ולצד הפירוט הבאמת מרשים של חטאיה של הגיבורה השלילית יובל שריון (שניסתה להגיש צו מניעה נגד הסרט ונדחתה), הן היו צריכות לפנות מקום לגיבורה נוספת מצד עצמה – אדוה דדון. עיתונאית חרוצה, לפעמים חרוצה מדי.

מי שיצפה בסרט, יתפלא לגלות שלצד עובד – בוודאי לקראת המאני טיים של הסרט, "סצנת העימות" הבלתי נמנעת והמוכרת היטב מהז'אנר, דדון מופיעה יותר ויותר על המסך לצד הקורבנות. כלומר, מספרת הסיפור, מי שאמורה להיות מתעדת אובייקטיבית, הופכת להיות חלק משמעותי מהסיפור עצמו. לוקחת את הסיפור שלב קדימה, מחדדת גבולות, שופטת ואוכפת. עובד יכולה הייתה בהחלט להתמודד לבדה עם יובל שריון, הרמאית בסיפור שלנו. אבל דדון החליטה לעשות את זה לצידה, וכמעט במקומה.

מקבלת את הספוט המרכזי בסרט של עצמה. אדוה דדון (צילום מסך: קשת 12)

אם תרצו, זהו תוצר מובהק של סרטים מהסוג שדדון ייצרה (וגם חיים אתגר, ואם תרצו זה הולך עוד לימי רפי גינת ו"בשידור חוקר"). זו אינה יצירת דוקו שבה הסיפור מסופר בצורה ישירה, אלא סרט שבו כוכב הסרט הוא המגיש. יש לו כוכבים אחרים לצידו, אבל ברור לכולם מי הבוס האמיתי. זאת בניגוד, למשל, ל"נוכל הטינדר" האמיתי (הסרט שמשודר בנטפליקס, והרפרנס הברור לסרט של דדון) – שם הסיפור של הנשים הובא באופן פשוט לגמרי, כמונולוג, ולא בתור משהו שדורש השתתפות פעילה מצד היוצרים. אבל דדון היא כוכבת תקשורת וככזו ניתן לה גם הספוט המרכזי בסרט של עצמה. 

הקטע העצוב באמת הוא שזה פשוט פוגם באיכות של הסרט. היה כאן סיפור מספיק טוב (ומספיק כואב, למי שחווה סוג של רמאות שכזו מקרוב) בכדי לספר אותו באופן נטול פניות. לתת לעובד לסגור את המעגל הזה בכוחות עצמה, ללא המתעדת שמקפידה להיכנס לפריים. בסופו של דבר, את הדרמה האמיתית של העימות (ברמה הטלוויזיונית בלבד) היא זו שמספקת, ודדון בעיקר מופיעה בתור תוספת לא מובנת לדבר עצמו.

מיהי הדמות המרכזית בסרט? אדוה דדון (צילום מסך: קשת 12)

אספקט נוסף ומעניין שעלה מהסרט היתה הנוכחות המשטרתית בסיפור – זו שהחליטה, למרות הראיות הדי זועקות לשמיים, לסגור את התיק מ"חוסר עניין לציבור" (למרות שהציבור מכיל לא מעט נשים שנפגעו מאותה שריון). הטענות הללו, שלא מופיעות בפעם הראשונה, מתחברות לטענות הקלאסיות נגד מערכת אכיפת החוק (שמובאות באופן ציני על ידי מי שרוצה לנתץ אותה, למען הצרכים האישיים שלו) – ובעיקר באות לומר שעם כל הרצון שלנו לשמור על המערכת החיסונית של הדמוקרטיה, לפעמים (ולמעשה, לעתים רבות) המערכות הללו לוקות באטימות ובשרירות לב. וצריך להאיר את הפינות האפלות הללו בפנס, בלי להחריב את המערכת כולה. גם זה משהו שהממשלה יכולה ללמוד מהסרט של אחת מכוכבות חדשות 12.

פעם דוד בן גוריון אמר ש"לא תהיה לנו מדינה, עד שלא יהיו לנו גנב יהודי, רוצח יהודי וזונה יהודיה". על אותו משקל (ולהבדיל אלף אלפי הבדלות), הניצחון האמיתי של הקהילה הגאה הוא בדיוק בסרטים כאלה: סרטים שמראים הומואים ולסביות מכל הסוגים – גם שליליים – בלי לעשות מזה עניין. העובדה שהנושא הזה מוצג בצורה יבשה, כמעט אגבית ומובנת מאליה, מוכיחה בדיוק עד כמה זה לא מובן מאליו. בטח לא בימים האלה. לצד הסיפור הבאמת קשה שמציג הסרט, זה כמעט מעורר השראה.