זן ואמנות מזיגת השניט: סיור בפאבים המיתולוגיים של העיר

1. אצל אילן בלוינסקי

אילן לופט, יהלומן לשעבר מרמת גן, פתח את הבר הקטן שלו ברחוב החלוצים בלוינסקי לפני מעל לעשור. הוא הגשים חלום ישן לפתוח מסבאה קטנה לו ולחבריו, להגיש בה אוכל טוב שהוא מכין ולמזוג להם בירה כמו שצריך – כלומר באיטיות, באופן שישאיר סימני קצף על דפנות הכוס. בלי קיצורי דרך.

בר אילן. צילום: ספי קרופסקי

קל מאוד לעבור דרך המסבאה הקטנה בחלוצים מבלי לשים לב אליה. היא נקראת בשם השנון והכמעט נדרש "בר אילן", ובתפריט שכתוב על הקיר תמצאו את כל החשודים המידיים: כבד קצוץ מעולה, קרעפלך, חמוצים שהוא מכין בעצמו עם אדג' חרפרף, והיהלום שבכתר: טשועלנט (או חמין, עדיף טשועלנט) שמוגש כל סופ"ש בשישי ובשבת. הקירות משמשים כפינות הנצחה ללקוחות קבועים שהזדכו על ציוד ועברו למעלה. אף אחד פה לא נשכח. כולם זוכים ליחס אישי וחם, החיים והמתים, האלמוניים והמפורסמים. למשל: הנגידה לשעבר קרנית פלוג שיושבת במקום לצדנו

בפנים אני מקבל הסבר על ברז הבירה העתיק שיש לו, עם ספירלות וקרח, שונה מהברזים הקיימים כיום. לופט גם מסביר לי על מקור המושג "שניט" (חלקי) – מזיגה רציפה שממלאת את הכוס בעוד קצת בירה, ובהרבה קצף. לדבריו, המושג והתרגולת הומצאו אי אז באלימלך, מסבאה פופולרית שפעלה גם היא באזור לוינסקי ונסגרה כבר לפני שנים. לקוחות אחדים ביקשו תוספת קטנה של בירה, וכך הכול נולד. המוח היהודי.

העניין העצוב הוא שהסתלקותו של מקום כמו אלימלך משקף מציאות מבאסת. העיר שלנו איננה משופעת במקומות כאלה: מסבאות, פאבים של פעם, מקומות שמגישים כבד קצוץ, קראו להם איך שבא לכם, קראו להם מקומות שנמצאים בעיקר בחיפה. אפשר מבחינתי גם לקרוא להם חמארות, אבל לא, אי אפשר להכליל מקומות כגון מתי המקלל (שיש לו הרבה כבוד); מקומות כוכיים וקטנים יותר. אנחנו צריכים לראות הרבה עץ בעיניים ובקבוקים על הקירות ומוזיקה, כמובן; הרבה מוזיקה. מה לעשות, אלה החוקים, לא אנחנו קבענו אותם.
החלוצים 3

2. כוכבים בשמי הצפון (הישן)

מהמקום הקטן של אילן המשכתי לצפון הישן, אל דאגה, לא באותו היום. לעורקים שלי (בינתיים) שלום. נחתנו בשישי בצהריים בעמירם שבגבולה הצפוני של חלקה הלגיטימי של העיר. מדובר במפעל נוסטלגי שמודע היטב לעצמו, עם אריק איינשטיין ברקע, סלט תפוחי אדמה נהדר וחמוצים ביתיים. הכול נשמר בדיוק כמו אז, וטוב שכך. ניסיתי שוב גינס, כי זה מה שאמורים לשתות שם, רק כדי להיווכח שזה לא המשקה בשבילי. כל השאר לגמרי כן. עמירם מזדקן לו יפה, הדברים נשמרים בו היטב, כלום לא נהרס, אוקי, אולי למעט האולם האגדי שפעם נשקף מחלון הבר.

עמירם. צילום: ספי קרופסקי

מעמירם המשכנו לברבוניה בר המיתולוגי ברחוב בן יהודה, רק כדי לגלות שבשישי בצהריים הקיבה יכולה להכיל הרבה יותר מאשר ביום רגיל. עובדה. ממלכתו של עזרא מרמלשטיין ז"ל איננה מוזיאון סטרילי לתל אביב של פעם כמו עמירם, היא פשוט קפסולת זמן שנותרה מאז ומתפקדת באופן זהה. תמיד. על הקירות תלויות תמונות פולארויד שנאכלות לאט לאט על ידי העשן שמכסה את החלל הקטן. כן, כאן מעשנים. רוצים קידמה? צאו לרחוב, שמענו שבונים שם רכבת או בניין. לא בטוח שפחות מזהם שם. אמנם אין כבר תיבות קסמים ואולי עוד כמה מיתולוגיות, לפחות לפי מה שראינו, אבל ישמחו למזוג לכם פה בירה קפואה ופלטת מזטים עמוסה בכל טוב לצד דגים מטוגנים. מפה זה רק למיטה.
התערוכה 8, בן יהודה 163

ברבוניה בר. צילום: ספי קרופסקי

3. 41 שנות בירה ופלטת מטוגנים אחת

בימים אלה חוגג בר השופטים המיתולוגי 41 שנות מזיגה. איכשהו, למרות השינויים הרבים מסביבו באבן גבירול, הוא נותר נאמן לספסלי העץ הרחבים ולפלטת המטוגנים האימתנית – אולי המנה הכי מושחתת בעיר. השנה היא 2021 ולא היה לנו אומץ להזמין את הפלטה. כנראה שטעינו. בטוח שטעינו. ועדיין, האוכל שהוזמן מאוד טעים (המלצה חמה על המיטבול סאב), הבירה נמזגת היטב, והנוסטלגיה ממלאת את החלל. גם השירות הוא בטעם של פעם, וזה לא נאמר בקטע טוב. אבל לא באנו להשבית שמחות: מזל טוב, שופטים. לחיים ל-41 השנים הבאות.
אבן גבירול 39

השופטים. צילום: יח"צ

4. אנגליש ברקפסט של נזירים

את המסע הקצר מדי הזה חתמנו במנזר. הדבר הכי יציב בחייו של התל אביבי המצוי. עברתי בו פרידות, דייטים (המלצה חמה: מוטב לוותר), מפגשי חברים (המלצה רותחת: כדאי להרבות) ולדעתי עברתי בו בכל שעה אפשרית ביום. ולא, לא בימי כיפור. זה סתם מיתוס שגוי. בכנות, בתקופה האחרונה לא יצאו בשורות קולינריות מלהיבות מדי מהמנזר של ליאור הרגיל, עד לפני כשבועיים כשנתבשרנו על בראנץ' חדש בימי שבת.

והבראנץ' הזה הוא כל מה שהיה חסר בחייו של השתיין התל אביבי. השמחה עבורי היתה כפולה: כאחד שגדל באחת ממדינות חבר העמים הבריטי, שמחתי להזמין ארוחת בוקר אנגלית שאמנם לא בוצעה אחד לאחד (בלאק פודינג בטח בלתי אפשרי להשיג בארץ, אבל גם פטריות ותפוחי אדמה נעדרו **עדכון: לאחר הפרסום הוכנס בלאק פודינג למנה) ועדיין – היא לחלוטין סיפקה את הסחורה, והקוסטיצה לגמרי שידרגה. מעל האוכל בהק באדום בלאדי מרי מעולה במיוחד שבלט לנוכח הרמה הירודה במקומות אחרים בעיר.

בלאדי מרי במנזר. צילום: ספי קרופסקי

מכאן המשכנו הביתה. למחרת אכלנו סלט ושתינו משהו יותר בריא, או לפחות ככה הייתי רוצה לדמיין שעשינו. תל אביב היא עיר שלא תמיד יודעת לעשות כבוד לעבר ולמקומות שמשמרים אותו. יכול להיות ששכחתי גם כמה מקומות בדרך, ואולי הגוף שלי פשוט לא מסוגל להכיל כמות כזו של בירה ומאכלים שומניים בפרק זמן כה קצר. אבל עשו לי ולעצמכם טובה, אם התגעגעתם למקום כזה, גשו אליו בתקופה הקרובה ועדכנו אותי. יש לי תחושה שלא תתחרטו. לפחות לא בטווח זמן הקרוב.
אלנבי 60