התקופה הזאת, הימים האלה ממש, עומדים בצילם של החטופים. הישראלים הטובים שביום אחד, ברגע אכזרי, נקטפו מהחיים הרגילים לטובת הלא נודע ויחד איתם גם המשפחות שלהם – האנשים שנשארו מאחור ומנהלים בדרך לא דרך את המלחמה הקשה על החיים של יקיריהם.ראינו אותם המון – מתראיינים ומפגינים ולוחצים ככל שביכולתם, בדיוק כמו שאנחנו היינו עושים במקומם. וגם סופגים את האש (לפעמים באופן אכזרי ממש) מבית, מנהלים מאבק ציבורי מוצלח ועיקש, כי בדיוק (ולהבדיל) כמו המלחמה שמנהלת ישראל בעזה – פשוט אין להם ברירה אחרת.

אבל מאחורי המאבק הציבורי העיקש והגלוי, נמצאים בני אדם – במלוא אנושיותם, חולשתם וגבורתם על אף החולשה. ואתמול (ראשון), כמה שעות אחרי שהסיפור של חלק מהמשפחות הסתיים – תודה לאל – בסוף טוב, הן נחשפו באמת, במסגרת פרק פתיחת העונה של "סליחה על השאלה".

>> וקצת אחרת: ב"זהו זה" נזכרו להיות סאטירה נשכנית. בדיוק בזמן
>> וזהו בלוף החדשות: הגיע הזמן לסיים את הגל הפתוח באולפנים

למרות שהיא כנראה התוכנית הכי רזה ודלת תקציב על מסך כאן 11, "סליחה על השאלה" היא אחד התוצרים הכי מדהימים ומרגשים של תאגיד השידור הישראלי "כאן". בדרך כלל, כשחושבים על התאגיד ומה שהוציא תחת ידיו מאז שעלה לאוויר במאי 2017 – חושבים על האפוסים הגדולים. על "טהרן" ועל "מנאייכ" ועל "המפקדת" ועל "שעת נעילה", הסדרות הגדולות, המאסיביות והיקרות שהפכו לשם דבר לא רק בישראל – אלא גם בעולם הרחב."סליחה על השאלה" היא ההפך הגמור – פורמט דוקו מחו"ל, בלי שחקנים ידועי שם ובלי לוקיישנים מרהיבים, פחות מ-27 דקות ברוטו. רק בני אדם פשוטים שמספרים את סיפורם האנושי. דווקא בגלל זה היא הישג כל כך גדול – בגלל היכולת לתת קול לאנשים שבדרך כלל לא מבטאים את קולם.

וכן, משפחות החטופים אמנם דיברו לא מעט בחודשיים האחרונים – אבל הן עוד לא דיברו ככה, חשוף, ומרגש ואמיתי כל כך.זו ההזדמנות שלנו להסתכל להן בעיניים ולהבין כל כך הרבה יותר ממה שהם אומרים בפועל. מה עובר באמת על האנשים האלה אפשר לזהות אפילו במבט. בעיניים האלה, שבאמת יבשו מדמעות; בלב הזה שנפתח לרווחה מול השאלות מהכרטיסיות. זה, הרי, מה שטלוויזיה טובה אמורה לעשות – לגרום לנו להבין משהו חדש על העולם. ובמקרה הזה, על האנשים שחיים תוך כדי הסיוט הכי גדול שאפשר לדמיין כבר כמעט חודשיים שלמים.

זה מתחיל כבר בשאלה הראשונה – שלדעתי הייתה לא רק שאלה, אלא גם שיקוף של המציאות שהתקשורת מתמודדת איתה. זה היה הרגע שבו כל המשתתפים מודים שהרגע שבו שמעו על חטיפת יקיריהם – התרחש בטלגרם. הם לא שמעו על כך מהמדינה, מהצבא, אפילו לא מהתקשורת הממוסדת – הגורמים האחראיים (לכאורה) שעוד יכולים לעדן או לערוך, אלא לתוך הפרצוף, בפראיות חסרת הצנזורה של האינטרנט, בלי ריטושים ובלי קאטים ובלי חשיבה. את הידיעה המצמררת והקשה מכולם, הם קיבלו בלי שום סוג של אלחוש.

הידיעה הזאת היא אולי גם מסר למהדורת החדשות ששודרה לפני "סליחה על השאלה" – ולתקשורת בכלל. הכוח כבר לא בידיים של העיתונאים ולא של המערכות, אלא בידי סרטוני הזוועות שעוברים מיד ליד באין מפריע. החדשות בטלוויזיה, שפעם נחשבו לקודש הקודשים ולמקום שאליו אנחנו הולכים כדי לדעת מה קורה – כמעט נותרו אחרונות בתור. זה מלמד לא מעט, ואולי גם צריך לגרום לכל מי שאחראי על המידע לחשוב מחדש על איך מתנהלים בכזו מציאות. איך עומדים מול מתחרה שהוא לא הערוץ השני שמשדר, אלא כמה ילדים עם אפליקציה ותאווה לסנאף.

וחוץ מזה, הגיבורים של "סליחה על השאלה" המחישו מהי גבורה. לא רק גבורה בשדה הקרב, אלא גם היכולת להתגבר על עצמך. להישאר חזק, אפילו כלפי חוץ בלבד, באופן מעורר השתאות. להאמין שיכול להיות טוב ולהאמין בחזרה של יקיריהם, גם כשיש להם את כל הסיבות להאמין אחרת. ואם הם מצליחים להחזיק מעמד, מה נגיד אנחנו?

כי זו גם המסקנה השנייה שאני יצאתי איתה: זה יכול היה להיות כל אחד מאיתנו. הסיפורים שהם סיפרו מהדהדים לי בראש כי הם נשמעים מוכרים. לכולנו הם נשמעים מוכרים, כי הם היו בחיים שלנו. אין שום דבר אמיתי שמבדיל בין משפחות החטופים לבין המשפחות שראו את הפרק – למעט העובדה שזה קרה להן, במקרה, ולא לנו עצמנו. המחשבה הזאת הופכת את הבטן, אבל היא הדבר הכי חי והכי משמעותי שיוצא מהפרק הזה.

וכשאתה מבין את האקראיות שיש באירוע כמו ה-7.10, שבאותה המידה יכול היה לקרות גם מחוץ לבית שבו אני נמצא עכשיו, כל כך הרבה שאלות אקטואליות צפות – איך אנשים העזו לזלזל בכאב שלהם? איך אנשים העזו לעמוד מולם ולהאשים או לצעוק, בלי להבין את הכאב הזה? וכן, גם את השאלה הרובצת ההיא: איך אפשר בכלל להסתכל על הלבבות הקרועים האלה, על הטרגדיות האנושיות האלה, בידיעה שהזמן לא משחק לטובתנו – ולהצביע נגד עסקה שתחזיר אותם הביתה, סתם כי לא כתשנו מספיק בעזה?

כן, אני יודע. זה תמיד יותר מורכב. ומי שהתנגד, לא עשה את זה מתוך רוע או מתוך שרירות או אטימות לב. אבל כשאתה נתקל בכאב הזה ובגבורה הזאת, אתה מבין כמה כל הדיונים האחרים הם הבל הבלים. מיטוט חמאס הוא מטרה חשובה – פשוט כי אין לנו ברירה. אבל למיטוט חמאס עוד יהיה זמן. למשפחות החטופים – אין.ואין כאן דיון של "רגש" או של "לב שמתמודד מול הראש". יש כאן משוואה קרה לגמרי :למדינת ישראל היה תפקיד והוא לשמור על האזרחים שלה. היא כשלה לחלוטין בתפקיד הזה, והיא צריכה לעשות מה שצריך כדי לתקן – במקצת – את תחושת הביטחון הזאת. זה עובר גם דרך המאבק העיקש והמוצדק בחמאס, אבל זה גם עובר בכך שמי שיכול לחזור – יחזור. פשוטו כמשמעו.

מאבק החטופים הוא מאבק סופר מוצלח כי הוא הצליח לבטל את המספר הגדול ההוא, 240. (שמאז, תודה לאל, ירד ל-177; הלוואי שיירד עוד עד שהטקסט הזה יתפרסם). כבר אין מספר, והדבר היחיד שיש זה שמות.בתהליך ארוך, ובלא מעט השקעה והתנדבות מדהימה, כמו במודעות האלה שעפו ברחובות של ישראל ושל העולם – הם הצליחו לשים פנים ושמות לכל אחד מהחטופים. לא חשבנו על "החזרת החטופים" כמותג ערטילאי, אלא על כפיר ביבס, ועל התינוקות הג'ינג'ים, ועל אביגיל (שאפילו הנשיא ג'ו ביידן כבר הזכיר בשמה) ועל משפחת אביגדורי – לכל איש יש שם, ויש סיפור, ויש עולם שלם מאחוריו. זה מה שגרם ללחץ – לא רק על ממשלת ישראל, אלא גם על המתווכים מקטאר ומצרים וארה"ב, ואפילו על הצלב האדום.

כשנגמר הפרק, הדבר היחיד שחשבתי עליו הוא על גיבורי הפרק שאצלם היה סוף טוב: עומר אביגדורי בן ה-16, שקיבל בחזרה את שרון ונעם ביום שישי; ומשה לוטם בן ה-64, שקיבל בחזרה את הבת הגר ברודץ', והנכדים יובל, עופרי ואוריה ברודץ' – כמה שעות לפני שידור הפרק. ברגע שבו הן החזיקו את התמונות שלהם (לפני שידעו שיהיה לזה סוף טוב), חשבת רק על העובדה שמשהו מהכאב המטורף שהם חיים איתו – קצת רווח. ושאפשר טיפה לחייך שוב. ושמשהו מהלב שנשבר לכולנו ב-7.10, יכול להתחיל להתאחות.
וכמה מהלב הזה עוד צריך לתקן, עד שהוא יוכל לפעום שוב, ביום מן הימים.

• ביקורת טלוויזיה
• כאן 11
• מטה החטופים והנעדרים