וזהו בלוף החדשות: אנשים בחליפות שמברברים עצמם לדעת. די עם זה

בצהרי יום שישי, בשעות הצהריים המוקדמות של משדר החזרת החטופים, מגישת המשדר יונית לוי פנתה אל הקהל בהתנצלות: "אנחנו נכנסים למחוזות לא מוכרים", היא אמרה, "מדינת ישראל עוד לא התמודדה עם אירוע שכזה, וגם אנחנו לא התמודדנו עם אירוע שכזה. מתנצלים מראש אם יש משהו שלא יעמוד בסטנדרטים שלכם".

ולוי, כמובן, צודקת. המשדר המיוחד שליווה שלשום ואתמול את החזרת החטופים, נאלץ להתמודד עם אירוע שכמותו מעולם לא ידענו (בעידן הטלוויזיה המסחרית, לפחות): החזרתם של מספר חטופים בו זמנית, במהלך המלחמה הכי מדממת שהיתה לישראל מאז הקמתה, וכל זה מול אויב אכזרי וחסר לב שלא מהסס לנקוט בכל טקטיקה מרושעת אפשרית. ואכן, מאחר ומדובר באירוע כל כך מורכב – יש בוודאי נסיבות מקלות לכל מה שאני הולך לכתוב עכשיו. הבעיה היא שאת הליקויים שנחשפו במשדרים של ערוצי הטלוויזיה אתמול (שבת) במהלך העיכוב בחזרת החטופים – להבדיל, כמו במשבר הגדול שחווינו ב-7.10 – אפשר היה לזהות הרבה קודם.

במהלך השבת, כאשר חמאס החליט לדחות ולדחות את מועד שחרורם, במהלך שפקע את עצביהם האחרונים של המשפחות ושל מדינה שלמה – התבהר גם הבלוף מאחורי הגלים הפתוחים. כי זה הרגע שעבורו, אחרי הכל, נועדו כל הגלים הפתוחים האלה: לספק לנו מידע בזמן שבו אנחנו הכי צמאים למידע. מרותקים למסך, חרדים ממה שיקרה, מחכים לשווא לבשורות טובות. בשביל זה אנחנו צריכים חדשות בעולם – קל וחומר חדשות שמשתלטות על לוח השידורים. מה קיבלנו שם? מעט מאוד חדשות והרבה מאוד אוויר חם.

כן, המידע בשעות האלה הגיע במשורה. כן, חוסר הוודאות היה גדול – לא רק אצל האנשים באולפן, כנראה שגם בדרגים גבוהים יותר. אבל כאן בדיוק הייתה צריכה לבוא התנהגות אחראית של ערוצי הטלוויזיה. איך אמרו הדג נחש? "אם אין בזה חדש, אז זה לא חדשות". והתחושה היא שלא היה מה לספר, ובכל זאת – היו חייבים להמשיך ולהאכיל את המכונה. תקשורת אחראית היתה צריכה להגיד לציבור שרואה אותה: זה המצב, הוא לא הולך להשתנות בקרוב, נעבור לשדר משהו אחר. אם משהו יקרה והמציאות תשתנה – נחזור ונדווח. אבל ברור שזה לא יקרה; גם בתקופת מלחמה, הדבר האחרון שערוץ מסחרי יכול להרשות לעצמו זה לאבד צופים – ובערוץ המתחרה, הרי, ממשיכים לשדר בלופ את האין-מידע. אז פשוט יעברו לשם.

זה המעגל האכזרי שעומד מאחורי השידורים הבלתי נגמרים האלה. מאחורי כמות החדשות הלא הגיונית שאנחנו צורכים על בסיס יומי (גם בימים שבהם אין טילים וחטופים וחיילים בעזה) – לופ שמנציח את עצמו כל הזמן, שנובע גם בגללנו – בגלל הצופים שמתעקשים להמשיך ולצפות, גם כשאין במה. את המידע האמיתי, זה שהחזיקו בידיים הכתבים – ניר דבורי, אוהד חמו, ירון אברהם וכמובן אהוד יערי (שבעיניי התבלט ביושרתו ובגדולתו בפאנל הזה, בעיקר בגלל היכולת הנדירה להגיד בפשטות "אני לא יודע" כשהוא לא יודע) – אמנם קיבלנו, אבל נראה שהוא טבע בתוך ים המלל הלא חשוב, בתוך סופה גדולה של ראיונות עם אנשים לא רלוונטיים, פרשנויות ממוחזרות של גנרלים לשעבר ובעיקר אוסף של קלישאות.

ובאמת, נראה שבמדיה דיירקט של חדשות 12 לא פספסו אף קלישאה: מהשלאגר "ידענו שזה מה שהם הולכים לעשות", דרך הלהיט "זו מלחמה פסיכולוגית" ועד השיר שכולכם חיכיתם לו – "צריך למחוק את חמאס". תודה רבה לאלוף במילואים דן הראל, שהאיר את עינינו בתובנה צבאית מרתקת וחדשנית זו. וזה עוד בסדר, כי בחדשות 13 היה נורא דחוף להביא לאולפן את דני דנון שיתווכח בצעקות עם אלוף אחר במילואים – גדי שמני. בדיוק מה שאנחנו צריכים עכשיו, כשהלבבות שלנו על 200 ואנחנו מפוצצים במתח.

זה האבסורד והדיסוננס הגדול של התקופה; דווקא בזמנים שבהם יש לנו הרבה יותר חדשות זמינות, ישר לטלפון שלנו, כמות החדשות רק הולכת ועולה. על הכדאיות הכלכלית שבשידורי החדשות כבר למדנו. השאלה היא למה אנחנו ממשיכים לצפות? זה, כנראה, שייך יותר למחוזות פסיכולוגיית ההמונים מאשר לדברים שאני מתיימר להבין בהם.

כנראה שגם הטור הזה ייפול על אוזניים ערלות, אבל למקרה שמישהו כן שומע: די. תאוות הרייטינג והרדיפה אחרי העיניים, בטח במצבים כל כך רגישים, לא מועילה לכם. חדשות צריך לשדר כשיש משהו חדש לספר עליו. הן לא אמורות להיות מעגל ענק של פרשנים ואנשים בחליפות שמברברים את עצמם לדעת. מי שצריכים לתפוס פיקוד ברגע הזה הם האנשים שיש להם מידע בידיים – ורק הם. כל האחרים יכולים לדבר ללא הרף בזמנים אחרים. אם אין לכם מידע חדש לתת לנו, לא ייתן כלום אם תמשיכו להגיד לנו את מה שאנחנו יודעים בפעם האלף. זה באמת מרשים שהילה קורח שידרה 11 שעות ברצף, אבל ממש אין צורך. המיחזור המסיבי של המידע שאנחנו כבר רואים בכותרת שמרוחה על המסך וראינו עוד קודם בטלפון, לא תורם שום דבר. אין לו חשיבות עיתונאית, הוא לא מסייע או מחכים אותנו בשום צורה, הוא רק משאיר אותנו צמודים למסך, ממתינים בחרדה.

ואולי זו המטרה: בזמן האחרון עלו פרומואים לאפליקצייה של N12, שבה הם מבשרים לנו שניתן יהיה לראות את השידור בכל מצב בטלפון הסלולרי שלנו, גם ללא אפליקציה. בלי להתכוון, כנראה שחשפו שם את הטריק – הרעיון הוא פשוט שנצפה בחדשות בכל מצב. גם אם אין בהן, למרבה האירוניה, שום דבר חדש. כל זה יישכח שוב, כי בסופו של דבר ובסופו של הערב, החטופים (תודה לאל) חזרו – ואת התמונות האלה ניקח מהיום של ה-25 בנובמבר. בבוקר יגיעו טבלאות הרייטינג ושוב יציגו אחוזי צפייה גבוהים. לאף אחד לא תהיה באמת סיבה להשתנות. רק החדשות עצמן, באיזשהו שלב, ינסו לשווא ללחוש למי שאחראים עליהן – תעצרו.