בעט, גידי, בעט: "זהו זה" גילתה מחדש את הסאטירה בחסות המלחמה
במהלך סוף השבוע האחרון חברי עוצמה יהודית הזדעקו על מערכון של "זהו זה", מה ששלח אותנו לצפות בתכנית ולגלות הפתעה: חשבנו שתוכנית הבידור המגה-בומרית החביבה כבר איבדה את רוב השיניים שלה, אבל מסתבר שנותר לה עוד תיאבון לנשוך כשצריך
אני מודה, ביום חמישי בערב הזעזוע המשוחק של הימין החרד"לניקי חסר העוצמה של עוצמה יהודית כמעט עבד עלי. ראיתי את התגובת בטוויטר למערכון בו גידי גוב עומד מול מצלמה לבוש בכיסוי הראש הענק של לימור סון הר-מלך, וטעיתי לחשוב שאולי בתכנית המערכונים-שירה-חיבוק-לאומי "זהו זה" באמת פגעו בחברת הכנסת, שרק באותו שבוע סיננה מתת לשפתיים שזעם משפחות החטופים הוא "דמגוגיה". אולי באמת נחצה גבול, וכפי שטענו בן גביר וחיילי השם שלו בטווטר, באמת היה פה "הסתה", "פילוג" ולעג מיותר על נפגעת ואלמנת טרור. אז הלכתי לראות את המערכון, כי אין קידום יותר טוב לתכנית סאטירה מדמעות תנין.
פייר, ציפיתי לפחות לטעות אחת של "זהו זה". הרי מאז חזרתם בקורונה, "זהו זה" היו "ארץ נהדרת" למגה-בומרים – חבורת גברים בגילאי הזהב שיוצרים קומדיה שנושכת כמו שיניים תותבות. וזה לא שאני סולד מאנשי "זהו זה", אם כבר להיפך – אני מודה שהיה לי טיפה קשה לראות אותם מגמגים מערכונים קומים שהרגישו כאילו אין להם כוח לשנן. ציפיתי שגם הפעם המערכון יהיה מגושם, אולי אפילו לרמה של להחליק ולעשות בדיחה לא לגיטימית. ובכן, בולשיט. עוצמה יהודית שיקרו, מי היה מאמין? זה היה מערכון חד, מדויק, עם חץ מכוון בדיוק למעשיה של סון הר מלך וחבריה למפלגה בכנסת, לבחירות שהם עשו בבית הנבחרים שמשפיעים על כולנו, ועל משפחות החטופים יותר מהכל.
הרעיון הקומי שבבסיס המערכון הוא הגזמה – לקחת עמדה אמיתית, ולהקצין אותה כאמצעי סאטירי שנועד להאיר על אמת פשוטה וקטנה. במקום האשמתה ב"דמגוגיה" ובהתנגדות שלה לעסקית החטופים, ב"זהו זה" נתנו לסון הר מלך להתייחס למשפחות החטופים כאל אוכלוסיה שמתעסקת רק בעצמה, בזמן שהם מונעים מעוצמה יהודית לעשות מה שהם באמת רוצים – לשטח את עזה. זו אותה אמת פשוטה שהם לא מוכנים להודות בה, שמניעיהם לא נקיים ונועדו להגשים את חזונם, גם על חשבון חיי החטופים. וגם אם אתם חושבים שב"זהו זה" טועים בקריאתם את המציאות, זו עדיין סאטירה לגיטימית.
זה שבן גביר מתבכיין על סאטירה לגיטמית זה, כמובן, לא שום דבר מפתיע. אבל מה שכן תפס אותי בהפתעה הוא דווקא המשך התוכנית, אז מערכון אחר מערכון הציג סאטירה מחודדת ומדויקת. לא בהכרח סאטירה מורכבת, אבל בהחלט כזו שקולעת למטרות אליהן היא יורה: מירי רגב (אבי קושניר בפיאה גרועה) מנסה להסביר באולפן חדשות למה היא לא מפעילה תחבורה ציבורית בשבת בעת מלחמה – כי היא בקושי שמה לב שיש אחת; דודי אמסלם (גידי גוב בפיאה גרועה וקצת איפור בינוני) שמתלונן לרופא שהוא לא מצליח לדבר כי יש לו זיהום בלשון – בגלל שהוא שוב דחף את לשונו לתחת של ביבי, וכמוהו כל שרי הליכוד); ומומחה שמוזמן לאולפן הטלוויזיה כדי לספר על ספרו החדש, שנקרא "איך לומר בטלוויזיה משהו שאמרו כבר מיליון פעם לפניך ולא לצאת אהבל".
אז כן, זו לא בהכרח הסאטירה הכי מעודנת. ב"זהו זה" מעדיפים להכות עם הפטיש חזק על המסמר, שוב ושוב, עד שהמסר עבר בוודאות. בכמעט כל המערכונים שלהם (ודווקא לא בזה על סון הר-מלך) הפואנטה היתה ברורה כבר באמצע, ואין בכלל מה לדבר על חיקויים כי בזהו זה ויתרו עליהם מראש. לא צריך, יש פיאות זולות. שני המערכונים הלא-לגמרי-סאטירים שהיו בפרק הרגישו כמו פילרים, מה שמעיד עד כמה הנשכנות כלפי מקבלי ההחלטות והיושבים באולפנים היתה חדה. מערכון הח'ותים, שעסק בזה שהם משועממים ולכן ירו עלינו, היה משעמם כמו הרעיון שלו (אם כי גם בו היתה הברקה אחת – "הנהג שלנו חברמן, הוא יקח אותנו פה קרוב"). המערכון על רקדן הליווי מקזבלן ונגן המצילתיים שמגיעים לבדר חיילים היה חמוד, אבל בעיקר גניבה ממערכון קלאסי של ריצ'רד פריור – "הפיפ'ס בלי גלדיס נייט". זה נסלח, יחסית, כי מיד מגיע ביצוע שיר יפהפה.
ובכל זאת, גם עם כל החסרונות, מצליחים ב"זהו זה" ליצור תוכנית עם אמירה נשכנית בין שיר אחד של עידן רייכל לאחר של אריק איינשטיין. זה ממש לא מובן מאליו, בטח לא מול האופי הממלכתי של המותג הוותיק. ואת זה לא יכלו לסבול בעוצמה יהודית, ומיהרו לקרוא (שוב) לשר התקשורת קרעי לסגור את הערוץ, כי זה בדיוק מה שהם נהגו לעשות לפני המלחמה. עולם כמנהגו נוהג, ורק "זהו זה" הצליחה להשתנות בעקבות אירוע המלחמה. אפשר רק לקוות שמישהו יקח מהם קצת השראה.