יותר מ-20 אלף איש עוזבים את תל אביב כל שנה. לאן הם הולכים?

יש מי שנמאס להם להתעקש על עיר שמרוקנת את הארנק ואת הנשמה. הפזורה התל אביבית גדלה משנה לשנה, ולא מעט תל אביבים מוצאים את עצמם במצפה רמון, בפרדס חנה ואפילו בירושלים, השם ישמור

20 בפברואר 2019

בכל שנה עוזבים את הפרברים, ערי הספר, עיירות הפיתוח והמושבים אלפי צעירים ושמים פעמיהם לתל אביב, משל היו אסירים הבורחים מהמערה של אפלטון, ומגלים את העולם האמיתי עם הגיעם אל העיר הגדולה. אך מה קורה כשמתברר שהמציאות התל אביבית מורכבת מצללים גם היא? בשנים האחרונות, כך עולה מנתוני הלמ"ס, נוספים לתל אביב מדי שנה כ־20 אלף תושבים מבחוץ. אלא שמספר העוזבים גדול יותר, בהפרש ממוצע של כ־1,500. ובניגוד למה שנהוג לחשוב, המעבר מהעיר לא שמור לבורגנים שהרחיבו את המשפחה והחליטו לעבור לבית עם חצר בכפר סבא. לחלום לעבור לתל אביב הצטרף חלום חדש: לעזוב. לאן? לגליל, לנגב, לערבה, לאן לא.

"חייתי שש או שבע שנים בתל אביב, והייתי מאוד תל אביבי", אומר המשורר סער יכין, 38, שבעת שהתגורר בעיר היה חבר בלהקת פיסוק רחב. "גרתי בעיר עם מישהי הרבה שנים, למדתי באוניברסיטה ועבדתי במשרד תרגום. תוך זמן מה מקום העבודה שלי פשט רגל, נפרדתי מהחברה והבנתי שלא אמשיך ללמוד באוניברסיטה. כל הסיבות שקשרו אותי לתל אביב כבר לא היו קיימות", הוא נזכר באותה תקופה מכוננת לפני תשע שנים שהביאה איתה מעבר למצפה רמון. "עוד מתקופת הצבא הייתה לי חיבה למקום הזה וקלטתי שיש כאן סצנה מגניבה", הוא מודה. השיחה איתו מתקיימת יום לפני ערב משוררים שיכורים שהוא מארגן אחת לחודש. "זה ערב שבו כל מי שעולה להקריא מקבל צ'ייסר, בפאב הברך, הפאב היחיד במצפה", אומר יכין אך משתהה לרגע. "הברך זה גם לא באמת הפאב היחיד במצפה. זה הפאב האמיתי היחיד במצפה, רק שאין לי מושג מה זה אומר פאב אמיתי. יש עוד מקומות, אבל זה היחיד שמתפקד באמת כמקום שאתה יכול לספר על כאבי לבך לברמן, לשתות יותר מדי ולהביך את עצמך, להתחיל עם מישהי ולשחק שחמט בפינה מרגע שהפסקת לשתות", הוא אומר בחיוך. "יש עכשיו סצנה מאוד טובה במצפה. יש המון חבר'ה צעירים הודות לתוכניות ללימודים גבוהים שמתקיימות כאן, ובהן מוזיקה, תיאטרון, מחול וקרקס. כלומר, יש כאן המון יוצרים. כל ערב יש כאן אירוע או הופעה, ויחסית לכמות האוכלוסייה נראה שיש כאן הכי הרבה תרבות בארץ", הוא מוסף. "אני שמעתי שמועה על צעירים בהודו שמדברים על כך שכשיחזרו ארצה יגיעו למצפה, בגלל ששמעו על הסצנה".

יונתן קרן, 26, מחזק את דבריו של יכין. "החיים פה לא פחות עמוסים מבתל אביב", הוא מבטיח. "אנחנו יוצאים מדי ערב ויש בכל שבוע משהו כמו שלוש מסיבות. גרים כאן בערך 400 חבר'ה צעירים בני 20, אז בפרצופים אנחנו מכירים את כולם. במצפה אין מבחר. יש פאב אחד ושתי מסעדות", הוא אומר, ומבלי להתכוון זורה מלח על הלם השפע שאיתו מתמודדים תל אביבים רבים.

רובכם בטח בזוגיות.

"ההפך הוא הנכון. רובנו רווקים. אין כאן גם סצנת דייטינג".

חוזרים למערה

יעד נוסף שמוזכר כבר לא מעט שנים כאלטרנטיבה לתל אביב הוא פרדס חנה, שמושכת אליה בעיקר תל אביבים על הספקטרום ההיפי, א־לה שי אביבי. ארד אקיקוס, 36, יועץ אסטרטגי במקצועו ועד לא מזמן תל אביבי, החליט להעתיק את מקומו ליישוב עם האווירה הכפרית. "אתה מתבונן על החיים שלך ורואה שאתה נופל באותם מקומות ומוותר לעצמך. מגיע שלב שאתה רוצה להוציא את עצמך מזה. אתה מבין שאתה רוצה להיות יותר נחמד לעצמך, שתהיה לך גינה ושיהיה לך מרחב מול העיניים, אז כן, הבנתי שפשוט לא טיפלתי בעצמי מספיק טוב, ואיזו הצלה יותר טובה מפשוט לצאת מהעיר. הייתי חייב לאזן את העבודה שלי איכשהו וחיפשתי משהו שיהיה לי קצת יותר נעים. תל אביב סוחטת אותך ומשפיעה לך על התודעה, על החיים החברתיים, על התחושות שלך בגוף. היא משפיעה על הכל", הוא אומר ומוסיף: "ממש מרגישים את זה כשיוצאים מהעיר. זה לא שסתם רואים מרחבים, כל המהות שלך מרגישה את זה. פתאום יש מרחק בין בניינים. פתאום אין את תחושת הקלסטרופוביה הזאת. באיזשהו שלב החלטתי שמגיע לי יותר מזה ועדיין לקח לי הרבה זמן לצאת מהעיר מהרגע שנפלה ההחלטה. קודם כל אמרתי שלא תהיה לי דירה בתל אביב, ואחר כך נדבר על למצוא דירה חדשה. באותה תקופה כל הזמן היו שואלים אותי 'מה יש לך לעשות שם? מה יש לעשות בפרדס חנה, מחוץ לעיר?'. למה זה תמיד ממוקד במה יש לי לעשות? אולי אני לא רוצה לעשות. אולי אני רק רוצה להיות".

כעת נסו להסביר לאסיר מהמשל של אפלטון מה יש לעשות בתוך המערה. "יש מקומות מגניבים לגמרי. יש את מתחם אורוות האמנים שיש בו חנויות ודוכנים, לשם מגיעים כולם. אני לא אומר שיש תחליפים לתל אביב, אבל אתה מגלה שאין צורך להיות כל כך מגניב ונעים לך עם מה שיש", אומר אקיקוס בהתכוונות גדולה. "בפרדס חנה הרגשתי שיורדת ממני שכבה של ציניות. יש כאן הרבה תל אביבים לשעבר. זה לא שאנחנו מסתובבים עם שלט על הגב, אבל קולטים אותם. יש גם כמה קבוצות ווטסאפ של הצעירים פה וכולם מחוברים לשם, שואלים מה לעשות היום בערב. יש איזו אחווה שעוברת במבט של 'איך אתה מתמודד עם כל העניין הזה?".

במקום לערבב מים

בשנות ה־80 הייתה תנועה של תל אביבים במעלה כביש 1 לירושלים, בעקבות סצנה מוזיקלית ויצירתית שהתקיימה והצליחה בעיר, מה שעשוי להישמע מעט מוזר עם הפיכתה של הבירה לאנטיתזה של תל אביב בעשורים האחרונים. התנועה זו חלחלה והחזיקה באופן מסוים עד תחילת המילניום הנוכחי, כשתל אביבים היו מגיעים לבלות בירושלים במועדון האומן 17. מאוחר יותר עוד נשמעו הדים של התנועה הזו אצל הדג נחש ששרו "העיר הזאת תחזיר לי ת'שליטה בחיים / נתערבב עם עצמי במקום לערבב מים / ננשום קצת אוויר הרים צלול כיין / יאללה בית"ר, יאללה חיים בכפר / העיקר להיות מאושר".

היום, עשור מאוחר יותר, בולטים בסצנה הירושלמית־חילונית־צעירה סטודנטים מבצלאל והאוניברסיטה העברית שהגיעו לעיר למטרת לימודים, ולמרות שחלקם נשארים לגור בה – רובם נפלטים ממנה עם סיום התואר. אמיר כגן, תל אביבי מלידה שעבר לירושלים בשנה האחרונה למטרת לימודי מדעי המחשב ותקשורת, מודה שהוא מוצא את ירושלים שונה מאוד מעיר הולדתו: "המגוון האנושי פה אחר לגמרי. כולם פה יותר – ההיפסטרים יותר היפסטרים, הסחים יותר סחים והדתיים יותר דתיים. בגלל שיש פחות אופציות לבילוי, יש יותר סיכוי לראות ככה פתאום מישהו שאתה מכיר ברחוב או בבר".

כגן מפרט את הקשיים שהוא מוצא במגורים בעיר: "בחורף קר, וגם בקיץ זה לא להיט, כי בעלי הדירות עוד לא הבינו שמזגן זה מצרך חובה בישראל. קשה למצוא אוכל נורמלי אחרי 12 בלילה וגם לעובדה שהכל סגור בשבת לקח לי זמן להתרגל. הכי הרבה אני מתגעגע לים, לחיי הלילה ולהופעות, להתלבט מה עושים היום בערב", הוא אומר. "מצד שני, יש גם צדדים טובים לירושלים. במחיר של דירה עלובה בתל אביב אפשר למצוא כאן דירה מפנקת עם מרפסות. יש תחושה שהעירייה משקיעה באירועי תרבות, במיוחד עבור הסטודנטים. בכלל, נחמד להיות סטודנט פה. הסטודנטים יותר חברותיים אחד לשני מאשר בתל אביב".

עבור תושבי תל אביב כל יציאה מהעיר שקולה לחזרה לגלישה באינטרנט קווי אחרי שהתרגלת לנפלאות הרשת האלחוטית. הכל איטי, מיושן, מסורבל, לא מגניב. אבל אולי המציאות היא דווקא  הפוכה. אולי התל אביבים הם אותם האסירים הכבולים במערה, בטוחים שהם חיים את המציאות האמיתית, ולמעשה רק שולחים זרועות ארוכות לעבר צללים גדולים, כבולים בחלום על עיר גדולה ומסרבים לשחרר ממנו גם כשהוא עומד להתפוצץ. אולי דווקא מי שעזבו את העיר הם אלה שהצליחו לברוח מהמערה. כשהם חוזרים לספר את חוויותיהם, אנחנו, התל אביבים, מסתכלים עליהם בתמיהה וחושבים שהכפר העביר אותם על דעתם.