טיים אאוט timeout

כן, גם בתל אביב: ערבים עדיין נדרשים "לעבור" כיהודים כדי להשתלב

| מאת: שחר גולן

חלק משתדלים לא להראות את תעודת הזהות, אחרים לא משתמשים בשם המשפחה שלהם. תל אביבים ערבים מספרים איך זה מרגיש "לעבור" כיהודים בעיר העברית הראשונה, ומבקשים: רק אל תגידו "אתה לא נראה"

  • https://static2.timeout.co.il/media/2017/01/sizes/In_Between_01_BERMAN_H_wo_680_382.jpg
צילום מתוך הסרט "לא פה, לא שם"

שעת צהריים עמוסה במסעדה תל אביבית ותיקה. הלקוחות ממהרים לבקש את החשבון ולשלם אותו בהקדם, כדי לשוב למשרד מהפסקת הצהריים בזמן. המלצר מגיש את החשבון, מתרחק מעט אך משתדל להישאר בקשר עין עם יושבי השולחן, שקוראים לו תוך שניות ספורות כדי לשלם וללכת. הלקוח אותו שירת בחצי השעה האחרונה בוחן את החשבון בעיון רב. "זה השם שלך?", הוא פונה למלצר, ומצביע על שמו המודפס על הנייר. מוחמד, שכמו מרבית המרואיינים בכתבה ביקש לא להשתמש בשמו האמיתי מחשש מהתגובות, כבר מורגל בשאלות מסוג זה, ומשתדל תמיד לענות בסבלנות ובחביבות למרות הלחץ והעומס של שעת השיא במשמרת הצהריים. "כן, זה אני", הוא מתוודה. הלקוח בוחן אותו במבט שכולו התרשמות והערכה, מהנהן ופולט לעברו: "כל הכבוד לכם, כל הכבוד". מוחמד מחייך חיוך נבוך ופונה להמשיך בעבודתו, אך שאלה נוספת נזרקת לחלל האוויר. "ותגיד, אתה גר כאן בתל אביב? לא, בעצם בטח אתה מיפו. אבל כל הכבוד לך. באמת. אני ממש שמח לראות מישהו כמוך עובד במקום כזה".

הסיטואציה הזו מוכרת למוחמד היטב. הוא נתקל בשאלות כאלה כמעט מדי משמרת. בעבודה הוא מרגיש בנוח, חבר של כולם ומוערך על ידי המנהלים והעובדים. גם במשמרות ארוכות שלא נגמרות הוא תמיד שומר על חיוך וקור רוח. למרות זאת, כאשר לקוחות מתעניינים ברקע האישי שלו, מסתקרנים ומגלים הערכה אך גם רגישות יתר ל"מצבו", קור הרוח מתערער והמאמץ לחייך הופך קשה יותר ויותר.

לא מעט צעירים ערבים ישראלים "חוצים את הקווים" ועוברים לתל אביב. עבורם, ההשתלבות בחיים התל אביביים מסובכת יותר מלצעירים יהודים, החל מחיפוש ושכירת דירה, דרך מציאת מקום עבודה ועד להשתלבות חברתית בסביבה שהיא לרוב שונה מאוד מהסביבה המקורית שבה גדלו וממנה הגיעו לעיר. התוצאה של ההשתלבות בעיר, בייחוד עבור צעירים שהמראה החיצוני והעברית הרהוטה שלהם לא מסגירים את הזהות האתנית שלהם, היא טיפוס במעלה ההיררכיה החברתית הישראלית. עובדה זו מערערת את המציאות כפי שהיא נתפסת על ידי לא מעט תל אביבים יהודים, ולא פעם חושפת את החברה התל אביבית, המצטיירת כמעוז הליברליות במדינת ישראל, במערומיה.

"אני לא מת על המושג הזה, 'עובר'", אומר הפרסומאי ואיש חיי הלילה חאדר אבו סייף. "זה סוג של גזענות סמויה. אותי זה פוגש כל הזמן בעבודה ובחיים החברתיים. ה'אתה לא נראה' – זו גזענות. ערבי שמגיע מיפו לא נראה כמו מי שגר בנצרת. לאנשים יש תפיסה מאוד מסוימת של ערבים, וכשהם אומרים דברים שהם לא אמורים להגיד, זה בהחלט מביך את הצד הערבי, אבל הרבה יותר משעשע כשהוא יוצא מהארון ואומר ליהודי 'אני ערבי'. זה רגע מזוקק שבו המפגש הופך לטהור. התופעה של 'לעבור' תפסיק להתקיים כשחברות פריבילגיות יבינו שאין להן מונופול על נראות והתנהגות מסוימת. אתה לא יכול לדעת איך תרבות שלמה נראית".

חאדר אבו סייף (צילום: דין אהרוני רולנד)

יצאת צדיק

"אני לא משתמש בשם האמיתי שלי. הרבה פעמים, כשאני אומר את השם הזה, אנשים מתחילים לגלות כלפי רגישות ולהתעניין בי, אשליה שכאילו אכפת להם. אני לא משתמש בשם האמיתי שלי כי אני רוצה להרגיש רגיל, כמו כל אחד אחר", אומר עומאר (שם בדוי), בן 28, במקור מכפר בצפון הארץ, המתגורר בתל אביב כבר כמעט עשור. כמו מרבית הצעירים שמגיעים למרכז תל אביב בתחילת שנות ה־20 לחייהם, עומאר עבד לאורך השנים בעיקר בתחום המסעדנות, ובאחרונה החל ללמוד לתואר ראשון בהנדסת חשמל. "בחרתי לגור בתל אביב כי הרגשתי חיבור לעיר, לאנשים, לסביבה. אני אוהב את החיים, הרעש והמסיבות. חוץ מזה, אני חושב שאם הייתי גר בפריפריה הייתי מרגיש אפליה, בניגוד לתל אביב שאני מרגיש בה בבית. אף פעם לא נתקלתי בעיר במקרה שבו הרגשתי שלא התקבלתי לעבודה או לא נתנו לי לשכור דירה בעקבות המוצא שלי. בדרך כלל, עד שעולים על זה שאני ערבי זה קצת מאוחר מדי. יש לי חברים שסיפרו לי שהם נתקלים באפליה, הם נראים פחות מחוברים לחיים התל אביביים, הם חדשים בעיר ועדיין לא יודעים איך זה עובד פה, מי נגד מי".

עומאר מתאר את חייו כצעיר ערבי בתל אביב כרגילים, ללא אירועים חריגים כלשהם. למרות זאת, הוא נזכר בקלות באחד מהמקרים הלא נעימים שקרו לו במסגרת עבודתו כמלצר. "יש דברים הזויים שקורים. אני זוכר שפעם מלצרתי זוג בנות, ובשולחן לידן ישב מישהו שהיה נראה ערבי. אחת הבנות קראה לי וביקשה לעבור שולחן. זו הייתה שעה של פיק מטורף במסעדה, היה תור ארוך של ממתינים ולא היה לי שולחן פנוי אחר לתת להן. היא איימה עליי שהיא תקום ותלך אם לא אגש לדבר עם הלקוח ולוודא שהכל בסדר. הלכתי לדבר איתו ומיד הבנתי שהוא בכלל לא ערבי. חזרתי ללקוחה ואמרתי לה שאין לה שום סיבה לדאוג, היא הודתה לי בחום ואמרה לי שאני צדיק. אמרתי לה שהכל בסדר, ושבעצם אני – מי שעזר לה – בעצמי ערבי. היא לא ידעה איך לאכול את זה, לא ידעה איפה לקבור את עצמה והתחילה לספר לי שלאבא שלה יש מפעל שרוב העובדים בו ערבים ודווקא ממש מקסימים".

לונה (שם בדוי), בת 24, מתגוררת כבר כמה שנים בתל אביב. היא עובדת כמלצרית וברמנית, חולמת ללמוד בלשנות וספרות אנגלית באוניברסיטת תל אביב, ובימים אלו מתכוננת לבחינה הפסיכומטרית. "בחרתי לגור בתל אביב בגלל תנאי הקבלה ללימודים באוניברסיטה. רציתי בהתחלה לעבור לחיפה. היום אני בתל אביב והאמת שלא ציפיתי שהחיים שלי יראו ככה. היה לי קשה מאוד בהתחלה בגלל השפה. לא דיברתי עברית כל כך טוב, כי בנצרת, העיר שממנה הגעתי, מדברים רק ערבית. הגעתי לתל אביב ושתקתי חודשיים, הייתי מאוד חסרת ביטחון, הייתי בדיכאון במשך שלושה חודשים".

איך זה עבורך להיות ערבייה בתל אביב?

"לפעמים אני מרגישה שמסתכלים עליי בתור מישהי שחיה מתחת לאבן. הם לא יודעים שיש לי חיים ממש רגילים. חושבים שכולנו, הערבים, אותו הדבר. יצא לי להיתקל בגזענות ושנאה בגלל השם שלי. אני מצליחה להתמודד עם זה בצורה טובה לדעתי, חשוב לי להוכיח את עצמי, להיות מי שאני ולשנות את דעתם של אלה שלא מבינים. אין לי חיבור לדת, דת בעיניי זה דבר חסר משמעות. אני מתלבשת איך שאני רוצה, חיה איך שאני רוצה ועושה מה שבא לי. למרות זאת יש לי קשר טוב עם אלוהים. אני מתפללת בדרך שלי אבל לא מסיבות דתיות – אני אוהבת את התחושה של התפילה, של לדבר עם מישהו".

הקושי המשמעותי ביותר שבו נתקלה לונה עם המעבר לתל אביב היה למצוא מקום ראוי לגור בו. "לא היה לי פשוט לחפש ולמצוא דירה. שאלו אותי אם אני חובשת כיסוי ראש, מה ההורים שלי חושבים על זה שאני רוצה לעבור לתל אביב. בעלי דירות חששו שבגללי תהיה אווירה לא טובה בדירה, מתח בין השותפים. כשרק הגעתי לעיר ישנתי בהוסטלים, באוטו, אצל חברים ואפילו פעם אחת בחוף הים. ככה במשך כמעט חצי שנה. אבל התחזקתי בזכות זה".

עוד כתבות מעניינות:
איך החיים בישראל כזוג מעורב?
אם הדו קיום היה גלידה – איזה טעמים היו בה?
כשערבים ויהודים נפגשים על רחבת הריקודים

על רקע הדברים האלה, גם לונה, כמו עומאר, משתדלת להימנע משימוש בשמה המלא. "אני לא תמיד משתמשת בשם המלא שלי, גם לא בשם המשפחה. לפעמים חושבים שאני אמריקאית, ואם אני אומרת את השם המקורי שלי ישר מעקמים את הפרצוף. אבל אני לא נותנת לאף אחד לפגוע בי. אני מתעלמת". לונה לא בטוחה שתמשיך לגור בתל אביב בעתיד, אך מציינת שהחיים שלה בעיר טובים יותר בעיניה ממה שהיו יכולים להיות לו הייתה גרה במקום אחר בארץ. "אני כן יכולה להגיד שלמרות הכל, אני מרגישה פה בבית. זה מקום טוב, יש כאן גיוון אנושי ופחות מרגישים את הגזענות מאשר בצפון. אמרו לי שכדאי לי לעבור לקנדה כי יש לי אזרחות, אבל אני רוצה להישאר לחיות בישראל, לעזור לשפר את המצב של הערבים. בואו נתקדם, אני מאמינה שלא צריך להיות תקועים בעבר".

"איך זה שאת ערבייה לבנה"

ג'וליאנה (השם המלא שמור במערכת), בת 30 מכפר בצפון הארץ, עזבה את בית הוריה לפני 12 שנים. היא למדה משפטים ומנהל עסקים בבינתחומי והתמחתה בפרקליטות בתחום הפלילי. לאחר מכן עזבה את המקצוע, עבדה בתחום העיתונות ולבסוף הגיעה לתחום הבישול ועבדה במסעדה תל אביבית מוכרת. כיום היא לומדת את המקצוע בצרפת במסגרת מלגה שניתנה לשלושה סטודנטים ערבים ושלושה סטודנטים יהודים מישראל.

"בחרתי לגור בתל אביב כי תמיד רציתי קריירה. הכפר שלי קטן ומרוחק ולא הייתי יכולה למצוא שם את מה שאני מחפשת. בתור אישה ערבייה בישראל, את משלמת מחיר כבד על זה. בתל אביב יש חופש לבחור, להחליט לשנות, להתחרט. ההורים שלי רואים עד היום את החלטותיי כשגויות כי החלפתי מקצוע ועזבתי את עריכת הדין. לבחור לחיות בתל אביב זה לא משהו שגרתי, אתה מנהל קרב מול הסביבה שלך. זה תהליך ארוך של שינוי". לדבריה, "להיות ערבייה בישראל זה לא פיקניק. להיות ערבייה בתל אביב זה עוד מעודן, כי בעיר קיימת איכשהו קבלה של כולם".

אף על פי שהחיים בתל אביב קלים יותר לדבריה, ג'וליאנה מעידה כי במהלך שנותיה בעיר היא נתקלה לא אחת בגילויים של גזענות ושל אפליה. "הלימודים שלי בבינתחומי היו קשים מבחינה חברתית, האנשים שלמדו איתי מאוד לא אהבו אותי במהלך תקופות של מתיחות פוליטית או מלחמות. קרה במהלך תקופת הלימודים שחיפשתי דירה וביטלו לי ברגע שהצגתי תעודת זהות. עד אותו רגע לא היו שום סממנים שאני ערבייה. כמו שאוהבים להגיד בארץ, 'את לא נראית ואין לך מבטא', אבל תעודת הזהות הסגירה שאני בעצם אויבת, והחוזה לא נחתם. לאורך השנים שמעתי משפטים כמו 'את לא נראית', 'איך זה שאת ערבייה לבנה', 'אין לך מבטא'".

"אני גדלתי בתל אביב. אין יותר תל אביבי ממני", אומר אבו סייף, "האם זה הופך אותי ליהודי? עברתי את המבחן? ממש לא. זה רק הופך אותי לתל אביבי ואני גאה בהיותי תל אביבי. אני אוהב את בתי הקפה שלנו, את חוף הים, את האווירה המחשמלת. הייתי שוכב עם תל אביב בכל רגע נתון. אבל אני לא רוצה לקבל איזושהי סטמפה שהיא לא אני. להפך, היוניקיות שלי היא הערביות שלי. אז בפעם הבאה שאתם פוגשים ערבי, גם אם הוא 'עובר' כיהודי קחו רגע, תנשמו, אל תזרקו את צרור האיומים הראשוני והמקריפ שלמדתם בצבא, אל תספרו לו שאתם מצביעי מרצ ובטח שאל תנסו להבהיר לו שזו מדינת היהודים. בפעם הבא שערבי 'עובר' כיהודי בעיניכם תחייכו ותשמחו שאתם חיים במקום שיש בו מגוון של אנשים מהממים, אנשי העולם הגדול ושכולנו בני אדם. תפתחו את הראש ותנסו לדבר איתו על משהו חוץ מערביותו, גם אם זה קצת קשה לכם. אחרת פספסתם את כל הקטע שבלהיות תל אביבי".

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: c422d06bb