הכל שרשרת: על השיר החדש שסוגר את האלבום החדש של עמיר לב

עמיר לב (צילום: תומר גילת)
עמיר לב (צילום: תומר גילת)

לעמיר לב יש אלבום חדש (הוא יוצא היום לאור) ויש בו שיר חדש (גם הוא יוצא היום לאור) ואודי שרבני מקשיב לו כבר כמה חודשים וחש צורך לכתוב עליו טקסט חדש (והנה גם הוא יוצא היום). רק תשכחו מגילוי נאות

15 ביוני 2022

המושג "שש דרגות של הפרדה" מתאר את הרעיון לפיו כל שני אנשים בעולם מקושרים ביניהם על ידי חמישה אנשים אחרים לכל היותר. כלומר, שהדרך שלכם להגיע אל – נניח – בילי אייליש, יכולה לעבור דרך עד חמישה אנשים; אתם מכירים את צחי שמכיר את יסמין שמכירה את ג'יימס מארצות הברית שהיה בייביסיטר של השכנה של אייליש, וכן הלאה, עד אליה. החוק הלא כתוב הזה היה תקף לפני עידן הרשתות החברתיות. כלומר, לפני שאולי אותה בילי אייליש – נניח, שוב נניח – תפתח את ההודעות שלה באינסטגרם ותענה לכם בעצמה באיזה ערב שיכור.

***

"(…) ויש לנו את גדי שאבא שלו ואבא שלך, והוא יבוא לעזור, ואם נצטרך גם אנחנו נבוא, גם לאחותו שהיא אחות במיון, שלא נדע, אבל אם נצטרך היא תעזור כמו שעזרנו אז לבן שלה למצוא מורה, למצוא כינור (…)"

***

שרשרת. מה יש בשיר הזה של עמיר לב שלא עוזב אותי כבר כמה חודשים? השיר הזה – כלומר, הישראליות שבתוכו –יכול להישמע כפארודיה על קומבינטריוּת; אדם אחד מקושר לאחר שמקושר לאחר וכן הלאה, ובסוף העניינים מסתדרים במעין "אל תדאג, אני מכיר מישהו". זאת קריאה אחת. קריאה צינית. היא יכולה להתקיים כי אנחנו כבר מגיעים עם עור יבש אל השפה, אבל כמובן שהדברים דורשים הקשר, וההקשר במקרה זה הוא היוצר הנ"ל שמבטל את הקריאה הזאת לנוכח היכרותנו איתו. אז מה כן מתקיים בשיר הזה?

לפני כן, ביטולו של הגילוי הנאות: השיר הזה אצלי כמה חודשים, על כל שלביו, כי עמיר לב ואני מכירים. קיבלתי אותו ומשם הנפש שלי מחכה לתוצאות צילומי הרנטגן שלה. כלומר, אני כותב את מה שאתם קוראים עכשיו בגלל צורך נפשי, הרבה לפני שהשיר יצא, כי לא היה לי לאן. אני כותב אל הרִיק. אבל למה ביטולו של הגילוי הנאות? כי בדיוק כמו מילותיו של השיר הזה – בהם מומחש שבישראל כולם מכירים את כולם – אין צורך בגילוי נאות. אם כן, עד כאן ביטולו של הגילוי הנאות, כמושג, על כל צורותיו. ועכשיו אל השיר ומה שמתקיים בו.

כל אחד מאיתנו הוא אפקט פרפר מהלך. עמיר לב (צילום: איליה מלניקוב)
כל אחד מאיתנו הוא אפקט פרפר מהלך. עמיר לב (צילום: איליה מלניקוב)

מתקיים כאן, בשיר הזה, משהו אחר, גדול יותר: חיים. השיר הזה מקיים את החיים, והחיים הם האמנות הגדולה ביותר. האדם הוא יצירת אמנות אחת גדולה שמציגה בכל יום; לקנות במבה זה פרפורמנס, לעצור מונית זה פרפורמנס, לעזור למצוא עשירי למניין זה פרפורמנס, לנשום זה פרפורמנס וכו'. כלומר, החיים הם האמנות הגדולה ביותר. עלינו לזכור זאת, אבל זה לא קל כי החיים שלנו כמעט חיים באופן מקביל אלינו; רק מדי פעם אנחנו מודעים להם. "שרשרת" הוא מאותם שירים שדוחף את אפו במובן הטוב של המילה כדי להזכיר שהאמנות הגדולה ביותר היא החיים; הנה אני פוגש את ב' באחד מצהרי היום והוא אומר לי ש-ד' השמיע לו את השיר הזה ואנחנו מדברים על השיר. וזה בדיוק מה שזה. שרשרת, כמו השיר הזה ומילותיו. וכך, כל אחד מאיתנו הוא אפקט פרפר מהלך שמשפיע על אפקט פרפר אחר, וכן הלאה, מאדם לאדם. וכל אדם נושא בתוכו כנפי פרפר, כי כמו המילים שפותחות את השיר ("מעבר לכסף, מעבר לכבוד, יש אותך ואותי"), זה בדיוק זה: אדם בשביל אדם.

***

"(…) דרך עוד חבר שגר בצפת – יש לנו מישהו בצפת – ויש לו אותנו לכל דבר, גם למכוניות, פעם היה לנו את אלי, קונה ומוכר, והיה לו עוזר שנכנס לנו ללב (…)"

***

השיר הזה הוא עזרה. הוא ביטוי לעזרה, אבל בעיקר לקפיצת האמונה של האדם באדם; על האדם להאמין באדם. אדם שלא עוזר לסביבתו הקרובה הוא כאדם שמחמם את כדור הארץ, לא חושב על אלה שסביבו ובעיקר לא על אלה שיגיעו אחריו. סביבתו הקרובה של האדם היא האקלים שבו הוא חי. הכל זה חלק מהכל.

הכל זה חלק מהכל. עמיר לב (צילום: רונן ללנה)
הכל זה חלק מהכל. עמיר לב (צילום: רונן ללנה)

תראו, יש שאפשר לראות בדאגה רק לסביבה הקרובה שלך מעין אגואיסטיות, האשמה בסגפנות מצפונית, בועתית, אבל יש שכך אתה דואג להרחבת הטוּב בעולם; אתה עוזר לזה שלצידך, זה עוזר שלצידו, וכן הלאה. אלה הם דברי השיר. לא משנה מיהו אותו אדם שלצידך. לא משנה הלאום, הדת ושאר הדברים; פיזית, על מטר מרובע, אתה עוזר למי שלצידך באותו הרגע או האוזן. וזה מתרחב, אני מאמין בזה. נדמה שזוהי תמימות, אבל הדברים הם שם, רק שם. הרחבת השרשרת. בין אם אתה עושה את זה למענך כדי שזה יחזור אליך, ובן אם לא. המעשה הפיזי הופך את החיים מלימודים עיוניים למקצועיים.

וזה קשה. זה קשה לראות את זה ברגע עצמו, ברגע הנצרך; לעצור את עצמך ובעצם לבקש מעצמך לעזור. ושם, בדיוק שם, נכנסת ההלקאה העצמית; בלילה, סקירת היום מראה כמה היינו לא. מה זה "היינו לא"? פשוט לא. בלי המשך. חוליה ללא שרשרת.

***

"(…) אבל כשנבוא נביא איתנו את רומן ששר מדהים והוא יביא את אחיו שזכה במשפט אחרי עשר שנים והוא נשוי לבת-אל שטיפלה בשכנה, שכנה מבוגרת, עזרה לה שנים, בסוף קיבלה שרשרת. והיא תבוא עם השרשרת של אמא שלי"

***

אני מרשה לעצמי להגיד שהוא, עמיר לב – מהכותבים הטובים בעולם לדעתי – הגיע בשיר הזה למה שהוא תמיד רצה, טקסטואלית. כלומר, כל השירים שלו עד כה, היו הכנה לשיר הזה. לדבר הזה שמלכד את כל מהותו כיוצר; תמיד יש שם שני אנשים בשירים שלו, אבל עכשיו כל שניים מרחיבים את זה הלאה. ריצת שליחים שבכוונתה לסגור מעגל אינסופי. אלה הם המילים.

מהכותבים הטובים בעולם, מתברר. עמיר לב (צילום: דניאל צ'ציק)
מהכותבים הטובים בעולם, מתברר. עמיר לב (צילום: דניאל צ'ציק)

ומסביב, מה קורה מסביב למילים? מתחת למילים יש תזוזות אמבייאנט סטייל The Big Ship של בריאן אינו, שרונן סאבו, מפיק האלבום, רקח בנהדרוּת, ומעליהן גיטרה בן-מוֹשית של אור גורפינקל שמתעגלת סביב עצמה. כלומר, הפקת השיר ועיבודו הם ביטוי מוזיקלי למה שקורה אצל האדם שלידנו אם רק נצליח להיכנס לנפשו. ומה זה אם לא הרחש סביב פני הדברים, והדברים הם המילים? השיר הזה נושא רחש, נושא בעבוע בתוכו. הרחש הזה הוא מתחת ומעל פני הדברים. ואלה החיים. כי כל הדברים, כולם, קורים מסביבנו, מעלינו. עלינו רק להסתכל לצדדים, למעלה, למטה. שם האנשים, האדם. אני כותב את זה בשבילי.

>> הכותב הוא סופר ומשורר