פרדוקס פופינה? זאת אחת מחוויות האוכל הכי כיפיות בעיר
ארוחת הטעימות של פופינה היא לא רק דיל מוצלח. היא גם חוויה מסחררת של מגוון קולינרי, שירות מעולה והתחשבות מקסימלית בהעדפות הסועד. אפשר לחפש (ולמצוא) פגמים במנות, אבל אצלנו היא לגמרי נכנסה לרשימת האופציות המועדפות
ביום שני התקלקל המזגן. לא אצלנו. בתל אביב. אפילו הרחובות של העיר ההיסטורית, אלו שהרוח אמורה לזרום בהם כל שנה, קרסו תחת החום והלחות. זה נחמד שסוגרים רחובות בנוה צדק ואת נחלת בנימין לתנועת מכוניות ונותנים למסעדות להוציא שולחנות לכביש. זה פחות כיף כשמי שיושב בשולחנות האלו נמס וזולג לאורך הרחוב לכיוון הים. רגע, אתם בטח אומרים. הים דווקא יכול היה יכול להיות פתרון נהדר במקרים כאלו. ובכן, קבלו את שבוע המדוזות הבינלאומי שנחגג ממש בימים אלו. חו"ל אין. חופשה בארץ זה רק לאלפיון עליון. מה שנשאר זה רק לחפש חלל ממוזג ושולחן פנוי. זמן מצויין לבדוק את פרדוקס פופינה.
פרדוקס פופינה, לאלו מכם שלא מכירים את המונח (אל תעשו את עצמכם, גם אתם לא יודעים, בעיקר כי הרגע המצאתי אותו), מתאר מסעדה שהפער בין הביקורות המקצועיות עליה לבין ביקורות סועדים ברשתות החברתיות הוא כל כך גדול עד שאפשר היה לבנות עליו 3 דוכני "אוכל מהיר בינוני" של עומר מילר, לסגור אותם, לפתוח שישה סניפים של גולדה ועוד לפני שתספיקו לשאול איך יכול להיות שדווקא ראש ממשלה כל כך שנואה זכתה לרשת כזאת על שמה, לפתוח עוד שישה.
אם תכנסו לקבוצות של חובבי אוכל ומסעדות בפייסבוק ותעשו סריקה, לא תהיה שום שאלה. פופינה, באופן די גורף, זוכה לתשבוחות מקיר לקיר. יש תלונות, בעיקר על המחירים (שנפתח את זה רגע? כל המחירים בתל אביב עלו מאז הקורונה. אם פעם 150-200 ₪ לבן אדם היה המחיר הממוצע, בחודשים האחרונים עלינו לכיוון 200-250) אבל אי אפשר לפספס את הקומפלימנטים. "המסעדה הכי טובה בישראל", "ארוחה מושלמת" ובני משפחותיהן, השתפכויות מכאן ועד סיום האודישנים של "משחקי השף" (אומרים שזה מאחורינו, אבל גם על הקורונה אמרו את זה והיי, הנה אני יושב כאן במסיכה).
הביקורות בתקשורת, איך נאמר את זה בלי לפגוע באף אחד, ממש לא שם. בינוניות במקרה הטוב. ואם יש משהו שלמדתי בחיים, זה שבכל מקום שבו יש כזה פער, יש סיפור. יש תפריט "רגיל" בפופינה אבל האירוע הבאמת מעניין הוא ארוחת טעימות. מחיר קבוע מראש (315 ₪) ודיל שכולל 5 מנות מהתפריט ועוד מנת קינוח. איזה מנות? בחירה של השף, מתוך התפריט, בהתאם להעדפות. כאן הגיע שאלון "ארזת לבד" קולינרי לא קצר, אך אדיב מאוד, שבו נחקרנו מה אנחנו אוכלים, למה אנחנו רגישים, כמה אנחנו מסורתיים והאם מישהו נתן לנו משהו להעביר. החלק הבאמת נחמד הוא שבניגוד לארוחות כאלו ברוב המקומות, כל אחד יכול להעדיף דברים אחרים ולקבל דברים אחרים. אנחנו פשוט ניצלנו את זה בשביל לנסות עוד מנות.
כל מה שהיינו צריכים בשביל להבין את פרדוקס פופינה הגיע בסבב המנות הראשון. מצד אחד סשימי טונה, מצד שני טרטר דג ים. הסשימי טונה, סליחה על הדרמטיות המוגזמת, היה לא פחות מאלוהי. פיסות הטונה היו סבבה, אבל באותה מידה יכלו להיות שם פריכיות אורז (העובדה שהן עדיין לא הוכרזו כפשע נגד האנושות היא כתם על כולנו) ועדיין היינו עפים. הבסיס של המנה היה ויניגרט הדרים מושלם כל כך, שהזמנו במיוחד עוד לחם ואסרנו על המלצר לפנות את הצלחת עד שלא ניגבנו כל טיפה וניקינו אותה באופן שהיה מעביר אותה ביקורת אכ"א. לא מפליא בכלל שהיא נחשבת לאחת ממנות דג הטונה הטובות בעיר.
הטרטר דג ים, לעומת זאת, היה אוסף של רכיבים שבעיקר רבו אחד עם השני והשאירו בפה טעם של מלחמה. המרקם של הדג הרגיש כאילו עשו לו קיצוץ אחד (או ארבעה) יותר מדי. הארטישוק הירושלמי היה יותר קשה מקרנצ'י מה שהפך את האכילה לאתגר, קרם הארטישוק הירושלמי היה לא קשור והטוביקו-וואסבי שישבו מלמעלה נתנו מכות מליחות לא אחידות. היו כאלו סביב השולחן שטענו שזה דווקא חביב, לצערנו הם הודחו מהשתתפות בביקורות בעתיד.
בסבב השני קיבלנו כולנו את אותה המנה. המבורגר שרימפס. כלומר קציצת שרימפס בתוך לחמניה מאודה עם צ'יפס גזר בצד. זה לא רע בשום צורה, אבל זה היה מאוד לא אטרקטיבי ולא מאוד מוצלח. אם התגברת על המראה האפרורי של הקציצה אפשר היה להבחין בטעמים חביבים של שרימפס, אבל הבאן התפרק תחת העומס, וכל החוויה הרגישה יותר מדי מאמץ בלי מספיק תמורה. מצד שני הייתה למנה חלק מאוד מוצלח גם ויזואלית וגם בטעם בזכות הצ'יפס גזר. לא זוכר מתי פגשתי גרסה קריספית וחביבה שכזאת.
בסבב השלישי שוב התפצלנו אבל רק קצת. שתי פיצות שחורות, אחת עם טלה מעושן והשנייה עם פירות ים. מה שהופך את הפיצות לשחורות הוא אבץ, סיפר המלצר החביב (בכלל, מילה טובה על השירות לאורך כל הערב) אבל לא הסביר מה זה תורם. בעיקר כי זה לא. מצד שני זה לא ממש חשוב כי הפיצות, שהיו יותר קרובות לטורטיות בעובי שלהן, בהחלט מוצלחות. זו עם הבשר הייתה טובה. הטלה המעושן היה עשוי טוב, היה רוטב דמי גלאס שנתן עסיס והכל הגיע עם עלים ירוקים שהוסיפו קראנץ' ורעננות. זו עם פירות הים הייתה אפילו שתי רמות למעלה. השילוב בין קרם גבינת עזים עדין באופן מפתיע לבין השרימפס והסקלופ ומשחק המרקמים בינם לבין הבצק מייצרים את אחד הביסים היותר טובים בעיר.
הסבב הרביעי הביא איתו שוב שתי מנות לא אחידות. מצד אחד לחי עגל בבישול ארוך עם רוטב מוצלח ועם ניוקי אווריריים שנצרבו במחבת למידת עשיה מושלמת. השילוב של הכל ביחד מייצר מנה מוצלחת מאוד שמשאירה טעם של עוד. מצד שני היה פילה בר ים. הדג עצמו היה כל כך חסר טעם עד שחשבנו שהוא ויכוח פוליטי בטוויטר, והוא ישב על יד חתיכת בוק צ'וי לא מאוד קשורה. הדבר היחיד שהציל את האירוע היה רוטב חמאה מעולה שהחזיר את החיים לדג וגרם לנו לא לפסיק לחייך לרגע.
לסיום החלק המרכזי של הארוחה התכנסנו כולנו שוב, והפעם לרביולי ריבת בצל עם כבד אווז שיושבים על קציפת כמהין ובלסמי. הרביולי היה נהדר והשילוב בינו לבין כבד האווז וקציפת הכמהין עבד מצוין. האם אפשר היה להוריד קצת במתיקות של המנה? כנראה שכן. האם אפשר היה להוריד עוד טיפה בדומיננטיות של הכמהין כדי שלא ישתלט? לא נכחיש. האם זו עדיין מנה מוצלחת? בהחלט, ואפילו יותר.
הקינוחים היו צעד אחד יותר מדי, גם לנו וגם למטבח. קודם כל כי יצאו חמישה (5!) קינוחים, שזה בערך שמונה יותר ממה שהיינו מסוגלים לעכל בשלב הזה. לא שזה הפריע לנו לטפל בכולם. עפנו על צלחת הטראפלס. מאוד נהנו מהטוויל שוקולד לבן שהגיע עם מרנג במרקם מרשמלו. חיסלנו את קינוח השכבות למרות שהסתייגנו מגלידת האורז שהוגשה איתו. לא הבנו את הפחזניה הממולאת אבל אכלנו אותה ואת גלידת הסלק בלי לעצור לרגע. הקינוח היחיד שלא טופל עד הסוף היה הסופלה שוקולד, שכשהמלצר דחף לתוכו גלידת קרמל מלוח מול עינינו נראה כמו הדבר הכי מושלם בעולם, אבל לא הצליח אפילו להתקרב לזה בטעם כי משהו שהרגיש כמו קרמל שרוף הציף את המנה. ועדיין, למרות כל זאת, יצאנו עם טעם טוב. אולי בגלל ששמרנו עוד שני טראפלס לסוף.
אין באמת פרדוקס בפופינה (הנה, עוד המצאה שלי מתגלה כחסרת ערך). יש רק בחירה של נקודת מבט. אפשר להסתכל על כל מנה בנפרד ולחפש פגמים ולרוב גם למצוא. אבל אפשר גם להסתכל על התמונה הגדולה ולקבל את אחת מחוויות האוכל היותר כיפיות בתל אביב. וכשמדובר על ארוחת הטעימות זה אפילו יותר מזה. למרות שמדובר בעניין לא זול, גם בסטנדרטים החדשים של תל אביב, כמות האוכל שקיבלנו הופכת את זה לאחד הדילים היותר מוצלחים בעיר. כשנרצה ללכת לארוחה עם חברים, בטח כאלו שיש להם העדפות קולינריות מוזרות, די ברור שפופינה היא מעכשיו אופציה מועדפת.
★★★★ 4 כוכבים (★★★★☆ 4.5 כוכבים על החוויה הכוללת)
פופינה – כל הפרטים
מחיר ארוחת טעימות 315 לאדם