"פיוריוסה" משאירה בעשן כל סרט אקשן שראיתם מאז "כביש הזעם"

במאי 2015 יצאתי מ"מקס הזועם: כביש הזעם" נרעשת ונרגשת. חשתי שצפיתי בסופת הוריקן קולנועית שהיא גם טקסט הומניסטי מרחיב לב שאיתר את רמצי האנושיות בעולם חרב, ובכך שינה את הכיוון של הסאגה הפוסט אפוקליפטית. ההפתעה הכי מדוברת היתה שמקס הוא בכלל דמות משנה בסרט שנקרא על שמו. הלוחמת קטועת היד פיוריוסה התגלתה ככוח שהניע את העלילה, ושינוי הכיוון הדרמטי יוצג באופן סמלי בסיבוב הפרסה שהיא עשתה במהלך הסרט.

>> ד"ש מ-2015: הביקורת המקורית על "מקס הזועם: כביש הזעם"
>> זהו קוף העולם: איך הפך "כוכב הקופים" לעוד סרט חיות מדברות?

מאז צפיתי ב"כביש הזעם" עוד כמה פעמים, ואהבתי אליו לא הועמה. שאלות כמו איך אישה יפה כמו פיוריוסה (שרליז ת'רון) הפכה לנהגת לוחמת ולא לאחת משפחות המין של הרודן אימורטן ג'ו וכיצד נקטעה ידה, לא הטרידו אותי משום לגיבורה העזה היתה נוכחות של דמות מיתולוגית. בחלוף תשע שנים, ג'ורג' מילר מוציא למסכים פריקוול שעונה על השאלות האלה ואחרות, והתשובות מרתקות. "פיוריוסה" אינו מנסה לחקות את הייחוד של הסרט הקודם – אפוס בריחה שנפרס על פני שלושה ימים ונחווה כסיקוונס אקשן כמעט רציף – אלא ניחן במבנה שונה לגמרי. לכן הוא אינו לוקה במחלת הסיקווליטיס, אלא נחווה כחלק אורגני מהסאגה, כפי שמצהיר שמו המלא. בצפייה ראשונה הוא אינו יצירת מופת כמו קודמו, אך הוא נהדר בפני עצמו.

ב"כביש הזעם" פיוריוסה ו"הרעיות" של הרודן אימורטן ג'ו ברחו מהסיטדל שבמדבר לעבר "המקום הירוק" שפיוריוסה זכרה מילדותה, אך בהגיען לשם הן גילו שאינו קיים עוד. הסרט הנוכחי מתחיל במקום הירוק, בדימוי חושני של קטיפת אפרסק על ידי פיוריוסה הקטנה (אלילה בראון). מהר מאוד הילדה הנועזת נחטפת משם על ידי חבורת אופנוענים ומובאת אל דמנטוס (כריס המסוורת' בלתי מזוהה תחת איפור כבד), מנהיג שבט האופנוענים הנוודים. דמנטוס, המתנייד במרכבה רתומה לשני אופנועים, הוא אב שכול שמנסה למלא את החור בליבו בכמה שיותר אלימות, והילדה מעוררת בו עניין. 

אחי, בקושי מזהים שאתה ת'ור. כריס המסוורת', "פיוריוסה" (צילום: יחסי ציבור)

תאוות הכוח וההרס של דמנטוס מובילה אותו אל הסיטדל (המקום היחידי שיש בו מקורות מים). בהמשך הוא מסתער גם על "חוות הקליעים" ו"עיר הגז", ומפר את יחסי הסחר ואת מאזן הכוחות בין שלושת המעוזים המדבריים. הסיפור נפרס על פני כמה שנים, במהלכן פיוריוסה מועברת מיד ליד ומבינה שבניגוד למקום מולדתה, שנוהל על ידי נשים, בעולם חסר התקווה שבו היא חיה מוטב להתחזות לבן. וכל הזמן הזה היא נושאת עימה את גרעין האפרסק, שהופך לדימוי עתיר רבדים. בין השאר זה דימוי לתקווה, שדמנטוס מכחיש את קיומה.

הנערה עם גלעין האפרסק. אניה טיילור-ג'וי, "פיוריוסה" (צילום: יחסי ציבור)

הסרט מחולק לפרקים, תבנית שמדגישה את אלמנט הרכבת המיתוס של פיוריוסה הזועמת (לניחוח המיתולוגי תורם גם סיקוונס בהשראת הסוס הטרויאני). חוקי השבט של אימורטן ג'ו, שצבאו מורכב בעיקר מבניו הששים למות למענו, אינם מוסברים לנו מחדש, מתוך הנחה שהצופים מכירים אותם. הרודן המפלצתי נראה ומתנהג כמו שאנחנו זוכרים אותו (השחקן המקורי הלך לעולמו ועכשיו הוא מגולם על ידי לאצ'י היום מהסדרה "אהבה מלידה"), אבל הוא פחות תאב מלחמה מדמנטוס.

כך יוצא שבניגוד ל"כביש הזעם", שם הוא היה הנבל הראשי, בעימותים בין "נערי המלחמה" של אימורטן ג'ו לבין חייליו של דמנטוס, אנחנו מוצאים את עצמנו חפצים בניצחונו של הראשון. פיוריוסה, שאחרי כשעה מתבגרת להיות אניה טיילור ג'וי, מנסה לשרוד בין שני המנהיגים האלה, מונעת על ידי שני רצונות עיקריים – לחזור הביתה, ולנקום. 

אף אחד לא יודע לעשות אקשן כזה. "פיוריוסה" (צילום: יחסי ציבור)

גם בגיל 79 ג'ורג' מילר שב ומוכיח שאף אחד לא מביים אקשן כמותו. סיקוונסים מטורפים של מרדפים וקרבות ממלאים את הסרט מקצה אל קצה, והם עוצרי נשימה ומשאירים מאחור כל סרט אקשן שראיתם מאז "כביש הזעם". הדרמה האנושית מעט פחות מגובשת, אבל מילר יודע לספר סיפור באמצעים ויזואליים ולזרוע זרעים שיניבו פרי, וגם כאן יש רגעים מרגשים, כמו פצצה שמתפוצצת בירוק במקום באדום. 

רגע, זה לא "היהודים באים"? "פיוריוסה" (צילום: יחסי ציבור)

המסוורת', עם אף גדול, זקן ארוך, עיניים חומות וחזה מפואר של כריס המסוורת', עובד קשה לשכנע אותנו שהוא נבל שמפיק הנאה מלהיות נבל. יש לו רגעים טובים אבל לפעמים מרגישים את העבודה. ג'וי, שחקנית עם עיניים גדולות ומספר מוגבל של הבעות, מדברת מעט מאוד, וזה תורם לאפקטיביות של הופעתה. בחירתה של פיוריוסה באלם משחקת כאן משחק כפול – היא דימוי לחטיפתה ומחיקת זהותה על ידי הגברים שאיבדו צלם אנוש, אך היא גם מעניקה לה כוח דומה לזה של הגיבורים השתקניים הקלאסיים דוגמת קלינט איסטווד. 

שתיקה כעוצמה. אניה טיילור-ג'וי, "פיוריוסה" (צילום: יחסי ציבור)

ג'ני ביוון, שזכתה באוסקר על עיצוב התלבושות עבור "כביש הזעם", מפליאה לעשות גם כאן, וכמותה העורכת מרגרט סיקסל, המעצב האומנותי קולין גיבסון, ושאר אנשי צוות שהתקבצו מחדש. הצלם ג'ון סיל לא שב למדבר (אולי בגלל שהוא בן 81) אבל מחליפו סיימון דוגן עושה עבודה מצוינת. בגלל שיש בו יותר סיפור במובן הקלאסי ופחות נשים, יש סיכוי ש"פיוריוסה" ידבר לקהל רחב יותר מקודמו אהוב המבקרים. אבל כדי לחוות אותו במלואו בהחלט מומלץ לצפות קודם לכן ב"מקס הזועם: כביש הזעם".

4.5 כוכבים
Furiosa: A Mad Max Saga בימוי: ג'ורג' מילר. עם אניה טיילור ג'וי, כריס המסוורת', טום ברק. אוסטרליה/ארה"ב 2024, 148 דק'