הפיצה של גרקו לא ממש יוונית ובקושי פיצה. מזל שהיא טעימה

לאורך שלוש שנותיי כמבקר אוכל רחוב ביקרתי לא פעם במסעדות של צביקי עשת. טעמתי את משלוח-תקופת-הקורונה המצוין של גרקו, וגם ביקרתי מנות הרחוב של גרקו ביץ, שסיפקו גרסה בפחמימה למנות המוכרות של גרקו. זה לא במקרה – עשת בנה לעצמו אימפרייה קטנה סביב המסעדה היוונית שלו ממתחם גרינברג, ולא מפסיק להמציא מחדש את הגלגל של עצמו. מאז פתח את מתחם גרקו ביץ, נראה שהוא עושה כל מה שביכולתו כדי להביא הברקה, ואחרי הגירוס והסובלקי, הגיע תורה של… הפיצה? רגע, מה?

גרקו פיצה. צילום: דותן ברוך

אז כן, לפני כמה ימים דיווחנו לכם על השקתה של "פיצה יוונית" (או, אם תרצו, הפיצה של גרקו) – שילוב מקורי לחלוטין בין המאכל האיטלקי האהוב לטופינג מהמטבח היווני. אם תבקשו כזה ביוון יסתכלו עליכם כמו על משוגעים, ואם תבקשו כזה באיטליה תקבלו צו גירוש וכנראה גם מכות. זה שילוב שרק החוצפה הישראלית של עשת יכולה לייצר. ואני אוהב חוצפה בכל הנוגע לאוכל. ובכל זאת, קצת חששתי ממה שהולך לבוא.

אני כבר יודע שכל הקטע של המטבח של גרקו הוא אוכל שעשוי לעילא, עם תחושה קלה של מטבח המוני שמכין מנות בכמויות. זה ממש סבבה מבחינתי, בטח ברמת הפיצה, אבל מה שדאגתי ממנו הוא דווקא החלק של הלהמציא מחדש. איכשהו תמיד כשממציאים פיצה מחדש שוכחים את אחד מהרכיבים, והכל הופך למעיין פוקאצ'ה מפוארת. אין לי בעיה ספציפית עם פוקאצ'ה, אבל אם הזמנתי פיצה, אני מצפה לפיצה. לא לגרסה מצומצמת עם איזה תוספת מתחכמת.

בהצלחה עם לסיים את כל זה. הפיצות של גרקו. צילום: מתן שרון

בגריק פיצה קל מאוד להזמין – אין אופציות להרכבה עצמית, אלא רק 15 סוגי פיצות שונות, להזמנה בגודל מגש שלם (88-128 ש"ח), או בגודל חצי מגש (48-68 ש"ח). הזמנתי שלושה חצאים, ורק כשהגיעו הבנתי את גודל הטעות. אני אדם אחד, הם שלושה, זה כמעט ולא הוגן. אבל היתרון הגדול ביותר שלהם – אני מדבר על הפיצות, כן? – היה חצי פיצה בריונית ושרירנית שנקראה "פיצה גירוס"  – בצק פיצה מצופה בבשר פרגית בתערובת תבלינים יוונית, רוטב עגבניות, בצל מקורמל ופטרוזיליה. זה לא רק היה התיאור, אלא הכמות – מעולם לא נתקלתי בכזו כמות של בשר על פיצה. זה לא תוספת, זה העיקרית. זה תחליף לגבינה. זה לאפה שווארמה שלמה שמפוזרת על חצי פיתה.

המשקל הכבד של הפיצה הזו אמנם הכה בי ללא רחם – רבע ממנה מילא אותי, אדם שלרוב שובע בסלייס השביעי – אבל לא תכננתי להפסיק, כי מולי עמדה חצי פיצה סקורדליה ופטריות, שזה שילוב מילים פשוט יפהפה בין פיצה, תוספת מצוינת לפיצה וממרח שום-שקדים יווני שהייתי מוכן להחליף את החומוס עבורו (סתם, לא, אבל הוא טעים). רק כשראיתי אותה הבנתי שזו פיצה שאכן נפלה למחוזות הפוקצ'ה המתוחכמת, וזה באמת קצת מבאס כי למרות שזה טעים, היה אפשר יותר טוב. הסקורדליה מתפקדת בתור רוטב אומאמי טעים (חסר יותר שום לטעמי, אולי שום קונפי יקפיץ פה את הטעם), אבל היעדרה של גבינה, או תחליף לה, השאיר את הסיפור באזורי הפוקצ'ה שאוכלים בחתונה לפני הטקס. זה כיף, אבל כפיצה זה מפוספס, במיוחד כי גבינה טובה היתה משתלבת כאן נהדר.

דווקא האופציה השלישית היתה הפוכה לגמרי – פיצה סלסיצ'ה, עם נקניקיות יווניות, דבש מקורמל, צ'ילי, רוטב עגבניות וגבינת קפלוטירי. בניגוד לאחרות, זו פיצה שהיתה פיצה. רוטב – צ'ק. גבינה – צ'ק. נקניקיות יווניות – מה זה? לא, באמת, מה הופך נקניקייה ליוונית? כי אלו היו פשוט נקניקיות די רגילות, טעימות אמנם, אבל לא שום דבר שלא הכרתי מהסופר. הן היו תוספת נחמדה לפיצה שהיתה בסך הכל נחמה, אבל שום דבר יוצא דופן. במקומות בהם נכח הצ'ילי והדבש (ולמען האמת, לא היו יותר מדי כאלה) היא גם היתה באמת טעימה, למרות שכנראה עדיף לכם לבחור משהו יותר הרפתקני.

אתה חייב לי נקניקייה. פיצה סלסיצ׳ה של גרקו. צילום: מתן שרון

המקצועיות של גרקו ניכרת בבירור מכל ביס בליין הפיצות החדש שמגיע מהבית היווני. קשה לומר הפיצות האלה באמת יווניות, ועוד יותר קשה לקרוא לגרסאות הפוקצ'ה האלו פיצה  – אבל עם כמה דיוקים (בחייכם, תביאו גבינה עם הסקרודליה) וכמה יצירות מצוינות (אני רוצה לחיות למשך שבוע על פיצה גירוס), יש פה דבר חדש, חוצפה ישראלית על מגש מרובע. וזה כיף שיש אופציות כאלה, כל עוד לא בא לכם פיצה אמתית.