באנו בשביל האוכל, נשארנו בזכות השירות (כי האוכל לא היה וואו)
כשאבי ביטון פתח את "קפה פופולר" במרובע הברמודה של דיזנגוף, הלוקיישן נראה כמו החלטה מוזרה, אבל הנה - בחסות עבודות הבניה של תל אביב, הוא הפך ללוקיישן חלומי לחורף. גם השירות מציב סטנדרטים שלא מכירים בישראל, ורק באגף אחד עוד לא הצליחו להתגבש לחלוטין במסעדה - אתם יודעים, הדבר הקטן הזה שנקרא אוכל. אז בבקשה, שמישהו ירגיע עם המלח
דעה לא פופולרית (כן, ראיתם מה עשיתי כאן): עבודות הבינוי האין סופיות עושות ממש טוב לתל אביב. כלומר, ברור שאם אתה עם רכב אז מדובר בסיוט מתמשך שמצריך כישורי ניווט של גשש וסבלנות של נזיר קוריאני. אבל כשזה מגיע להולכי רגל, העיר חווה רנסאנס משוגע, ואין שום דבר שמעיד על זה יותר מאשר רחוב דיזינגוף.
יום אחד עוד יכתבו ספרים על החזרה המרשימה של רחוב דיזנגוף מהמתים (הי, זה עבד לישו). הרחוב, שבשנות השישים והשבעים היה הסמל של הנהנתנות התל אביבית (אתם קולטים שפעם יכולת להגיד "להזדנגף" וזה לא היה אחד משלושת הסימנים של שבץ?) איבד בניינטיז את מעמדו לחלוטין ונחשב למקום שאפילו חתולים סירבו להסתובב בו. אוסף חנויות לשמלות כלה ונעלים שעמדו נטושים לאורך רוב היום. היו זמנים, אפילו במילניום הנוכחי, שבהם האירוניה שברה שיאים חדשים וברחוב שפעם היה הכי יקר בלוח של המונופול, יכולת לשכור חנות בכסף של מונופול.
והנה פתאום, סתם אמצע שבוע רגיל, ודיזינגוף בטרפת. אנשים הולכים, וחוזרים, מסתובבים, קונים. אפילו הפינה של ארלוזרוב, ששנים הייתה סוג של "מרובע ברמודה", מקום שאנשים נמנעו מלהגיע אליו רעבים (פיצה האט או צ'ולנט בבתיה? בואו, הבחירה של סופי הייתה יותר קלה), פתאום חזרה לחיים. יש מעט מאוד דברים יותר כיפיים מעיר שזזה לך מול העיניים, ואין דרך טובה יותר להנות מכל האנרגיה האנושית הזו מאשר הישיבה בחוץ, בקפה פופולר.
כשאבי ביטון (אדורה ז"ל, מעדניות סוליקה) פתח את קפה פופולר לפני כמעט 4 שנים, הבחירה להתיישב בצומת כל כך עמוס תעבורתית, נראתה קצת המוזרה. והנה עכשיו, כשארלוזורוב סגור לכיוון מזרח, ועשן האוטובוסים התחלף בבריזה נעימה מהים וקירוי החורף הוסר סופית, מתברר שזה היה בינגו. כי בשנייה שאתה מגיע ומקבל מהמלצרית הנפלאה שתלווה אותנו באדיבות ונחמדות לאורך כל הערב בקבוק מים קרים בלי לבקש (איך זה עדיין משהו שהוא לא סטנדרט?) הוויב של העיר בשילוב הנונשלט של המסעדה מתפרץ סביבך. ברור לך שהגעת למקום שאתה רוצה לשבת בו, עדיף, אגב, בשולחנות הגבוהים. אל תשאלו איך גילינו.
גם בגזרת האוכל הדברים התחילו באופן נעים למדי, בצורת סלט כרובית. עכשיו, בואו רק נבהיר. מדובר בסלט על בסיס כרובית לא מבושלת כך שמראש סף הצפיות לא היה גבוה במיוחד אבל הסלט הזה היה חתיכת הפתעה לטובה. למעשה, יותר מאשר סלט, זה הזכיר טאבולה עם כרובית קראנצ'ית. פלוס אגוזי לוז, משמש אוזבקי ועם כמויות גבינת פקורינו מלמעלה שיכלו לכסות את כל רמת גן. וזה היה שילוב ממש מוצלח, בטח בשביל סלט, למרות שפה ושם היו מכות מתיקות לא קשורות לכלום מרוטב ויניגרט הדבש.
קונפי הכרישה לעומת זאת, הצליח לא לעמוד אפילו בסטנדרטים הנמוכים שמראש הוצבו לו. הכרישה עוד הייתה סבירה יחסית, כי באמת, צריך כשרון ייחודי כדי להרוס קונפי, אבל גם כאן היו כמויות מוגזמות של גבינה מעל, הפעם גבינת פנחס בולגרית, והפעם עם תוצאה שלילית – המנה היתה יותר מלוחה מזיעה של פינגווינים. כנראה המנה הכי פחות מוצלחת שקיבלנו לאורך הערב.
הסיגר פופולר החזיר את הדברים לאזורים חיוביים, אבל קודם תלונה עקרונית. המלצרית (כבר אמרתי שהיא הייתה מעולה?) נתנה לנו בפתיחת את הרצאת "הכל כאן לחלוקה" ולמרות זאת הגיעה מנה ובה שלושה סיגרים, לארבעה אנשים. באיזה עולם זה נראה למישהו הגיוני? עזבו לתת עוד אחד באותו מחיר. כמה קשה להגיד מראש שיש שלושה ולהציע עוד אחד בתוספת תשלום? והכי מרגיז – כל הראנט הזה על סיגר שעל פי התפריט הוא עם בקר, כבדים ולבבות אבל אין שום דרך להרגיש את זה. כלומר, זה ממש טעים וגדול (במונחים של סיגר) וקריספי באופן מושלם וממש יצא הרגע מהשמן. אבל להגיד שאפשר להרגיש את חלקי הפנים והטעם שלהם? אולי בעוד שבוע, שהכוויה על הלשון תעלם, יהיה לי משהו לספר לכם.
מכאן עברנו לסאשימי טונה ביש בש. המלצרית המליצה עליה בחום, ואמרה שהטונה היום היא בלו פין וזה משדרג את המנה. והאמת שהיא צדקה לגמרי. קודם כל כי סלט השומר (בישבש) היה אחד הטובים שטעמנו. הוא בפני עצמו, עם הוינגרט והפיסטוקים שהיו בו, מנה שהייתם שמחים לאכול בכל מסעדה בעיר. סשימי הבלו פין הצליח, כנראה, לשדרג אותו באופן די מרשים, והשימוש במילה "כנראה" נובע מהעובדה שהיה כל כך מעט ממנו, שלא היה מספיק כדי לוודא את זה. זה היה הרבה סלט מעולה ומעט דג. סתם חבל.
זה היה סיום השלב הראשון של הארוחה. לא במובן הציורי. פשוט אחרי בליץ המנות שכבר אכלנו פשוט הגיעה הפסקה לא קצרה שבה פשוט חיכינו. אומנם הייתה לנו הפוגה קומית בצורת הגבר שניסה במשך דקות ארוכות לקשור, ללא הצלחה, את הקורקינט שלו למגוון אובייקטים ברחוב – עמודי חשמל, ספסלים, פחי אשפה, מאפרות ושלדים של דינוזאורים, הכל באצילות שהייתה מאפיינת את מיסטר בין – אבל נראה שפשוט שכחו מאיתנו. ואז בבת אחת הגיעו וזרקו עלינו ביחד את המנות העיקריות.
התחלנו עם ניוקי פורצ'יני שהגיע ברוטב שמנת עם חסת ביביי ג'אם צלויה ואין לי מילה אחת רעה להגיד על המנה הזו. הניוקי היו כמו כריות נעימות וגדולות, הרוטב היה טעים, הפטריות נתנו טעמי אדמה נהדרים והחסה שבהתחלה בכלל לא הבנו למה היא שמה, התגלתה כיציאה נהדרת. זאת לא מנה לפנתיאון, אבל זו לגמרי מנה נעימה שמבוצעת מצויין.
הדונר טלה היה למרבה הצער פחות מוצלח. נגיד ככה – אולי לפני שנה, שאי אפשר היה להשיג דונר סביר מצפון לסלמה, היינו מדברים אחרת. לאור מה שקורה עכשיו בשוק הכרמל וברחבי העיר, סף הריגוש שלנו קצת עלה והדונר של קפה פופולר לא מצליח להתעלות לגבהים שלו. הבשר היה סביר אבל קצת יבש מידי וקצת מלוח מידי (שמתם לב שזה מוטיב חוזר? ולא סיימנו עדיין) הפיתות הקטנטנות היו יבשות מידי, וכנראה שחותך העלים במטבח היה ביום חופש כי כל הירוקים היו בגדלי ענק לא פרופרציונלים לפיתה.
פילה הבר ים על ריזוטו, לעומת זאת, היה מנה שהיא כולה פערים. מצד אחד הדג, שהיה כנראה הביס המוצלח ביותר שאכלנו כל הערב. פריך מבחוץ, נימוח מבפנים ובין לבין ביס אדיר שאתה רק רוצה לחזור אליו שוב ושוב. הריזוטו? פחות. הרבה פחות. כלומר יותר מידי מבושל, יותר מידי כבד, ולא תאמינו, פה ושם גם יותר מידי מלוח.
השרימפס מעקוד סיים את כל האירוע בטעם טוב, אם כי קצת לא מובן. לביבת תפוח האדמה (הלא היא המעקוד) הייתה מצוינת, השרימפס ברוטב חמאת עגבניות היה נהדר. מה הם חיפשו ביחד באותה הצלחת? שאלה מעניינת שהתשובה היחידה שאפשר לתת לה היא "כי זה קטע". וזה נכון. רק שזה קטע מוזר ולא ממש עובד.
לקינוח עשינו דגימה על אגף הקינוחים של התפריט. המלבי היה מאוד טעים\ אבל נוזלי לחלוטין, מה שהפך את האכילה שלו לסוג של אתגר (במאמר מוסגר, מישהו יודע איך מורידים מי ורדים מחולצה?), הפאי לימון המפורק היה יציאה נהדרת והיה כל מה שאנחנו אוהבים בפאי לימון, בלי הכובד של הבסיס. גם הקרם ברולה היה מוצלח, אם כי לא מאוד מעניין, אבל את תואר המנה המוצלחת לקח, כמעט בלי קרב הברד פודינג, שהיה עשוי באופן מושלם. מתוק, אבל לא מידי. רך אבל עם גוף, ובכלל כל מה שאתם יכולים לבקש מקינוח. תוסיפו לזה כדור גלידה שישב על קרמבל מעולה ונתן משחק מרקמים לכל האירוע, והנה לכם דרך מושלמת לסיים את הערב.
בשלב הזה כבר ברור שקפה פופולר לא ישתנה. הוא היה ונשאר מקום מלא אווירה נעימה מאוד עם אוכל שגם הוא מוצלח, אבל פחות. מקום שכיף לשבת בו בערב ליהנות מהרחוב, עם אוכל נעים למרות שפה ושם יש נפילות. פחות מסעדת פיין דיינינג, ויותר מקום של אווירה.
★★★✯ 3.5 כוכבים לאוכל, ★★★★✯ 4.5 לאווירה
קפה פופולר, דיזנגוף 197, א'-ש' 19:00-אחרון הלקוחות, 03-5552020
קונפי כרישה 46
סלט כרובית 58
סשימי טונה ובישבש 72
דונר טלה 68
ניוקי 88
שרימפס מעקוד 102
בר ים וריזוטו 136
סיגר פופולר 58
ברד פודינג 46
מלבי 52
פאי לימון 48
קרם ברולה 54