"קרא לי בשמך": לא עוד סרט טראגי על הומואים

בין "ארץ אחרת" ל"אור ירח" אהבת גברים לרוב מוצגת על המסך כאסורה, מסתתרת. הטון ברוב הסרטים הבולטים (אלה שיצאו מחוץ לספרה של פסטיבלים להטב"יים) היה טראגי, אם בשל התרסקות האהבה למול הומופוביה, ציבורית ועצמית, או קללות אחרות כמו איידס. פה ושם היו גם סרטים כמו "מסיבת נישואין" שבהם האהבה מנצחת וכולם שמחים, אפילו אמא ואבא. "קרא לי בשמך" ייחודי בכך שהוא מספר סיפור אהבה יפהפה, נטול אסונות מכל סוג, לא מסתתר ולא טראגי, ובכל זאת הוא מותיר אחריו שובל של עצב מהדהד.

>> הוליווד מחבקת להט"בים, עד שזה מגיע לאוסקר

הבמאי הוותיק ג'יימס אייבורי (כבר בן 90), שלפני שלושים שנה ביים את "מוריס" – על אהבת גברים שבורה בתחילת המאה העשרים – חתום הפעם כתסריטאי. הוא עיבד למסך רק את חלקו הראשון של הספר עתיר השבחים מאת אנדרה אסימן מ-2007. הזכויות לעיבוד קולנועי נרכשו עוד בטרם הספר יצא לאור, ועכשיו יש תכניות לסרט המשך.

מתוך "קרא לי בשמך"

זהו בעצם סרט התבגרות במהלך קיץ ליד הים. בשנות השמונים היה מין ז'אנר צרפתי כזה, של סרטים מפתים על נערות שמאבדות את בתוליהן בווקאנס. במשך דקות ארוכות "קרא לי בשמך", המתרחש ב-1983, מתנהל על מי מנוחות בקצב של חופשת קיץ מנומנמת. בבית כפרי רחב ידיים בחבל לומברדי שבצפון איטליה מתגוררת משפחת פרלמן. ההורים, ממוצאים אירופאיים שונים, מדברים ביניהם בשלל שפות. הם אינם מסתירים את יהדותם, אך גם לא מתעסקים בה. מאמריקה מגיע אוליבר (ארמי האמר), סטודנט לארכאולוגיה בן 24 שבא לעשות מחקר אקדמי בהנחייתו של פרופסור פרלמן (מייקל סטולברג) ועונד את מגן הדוד שלו על צווארו. הבן אליו בן ה-17 (טימותי שאלומיי) מטפח אנטיפתיה מידית לאמריקאי הנינוח, שמפגין חביבות לא מתחייבת לכולם, ונוכחותו האתלטית מעוררת את הנערות.

הסרט נע בעצלתיים בין שכשוך בבריכה לארוחות ערב, למשחק כדורעף ולרכיבות משותפות על אופניים. פה ושם התנשמות או מגע בעור חשוף. וישנה חולצת כותנה תכולה, שמזכירה את החולצה ההיא מ"הר ברוקבק". אלה סצנות יפות וחושניות שעשויות לאתגר את הסבלנות של חלק מהצופים. הפסקול המעולה, המורכב מיצירות לפסנתר של מלחינים מעידנים שונים – מבאך דרך אריק סאטי ומוריס ראוול ועד ג'ון אדמס וריואיצ'י סקמוטו – עובד לעתים כקונטרפונקט לתמונה הפסטורלית, וטוען אותה במתח ואנרגיה. רק אחרי כשליש סרט אליו מעז לראשונה לרמוז לאוליבר שהוא מעוניין. השניים מגיעים על אופניהם לכיכר של עיירה סמוכה, ומתפתח ביניהם מעין מחול חיזור ראשוני המתואר בשוט ארוך ויפהפה שנמשך כחמש דקות. אבל אליו שיודע המון, רק לא על הדברים החשובים, כדבריו, עדיין בתול ואוליבר נזהר.

מתוך "קרא לי בשמך"

שאלומיי הגרום מגלם היטב את הנער המבולבל והחרמן שמאמץ מחוות של ביטחון עצמי מופגן. הכימיה בינו לבין האמר (נינו של איל הנפט היהודי ארמנד האמר), שמתנועע כאדם שחש נינוח בגופו, מתניעה את הסרט, המצולם מנקודת מבטו של אליו. ההורים הליברלים נמצאים רוב הזמן בשולי הדרמה. רק לקראת הסוף סטולברג מקבל סצנה מרגשת מאוד, שמעניקה משמעות לסרט כולו. הסצנה הזו מבהירה מדוע שחקן מופלא כמותו, שמופיע במקביל בשלושה מסרטי האוסקר של השנה שחלפה (שני האחרים הם "העיתון" ו"צורת המים"), לוהק לתפקיד שנדמה קטן ממידותיו.

"קרא לי בשמך" מסומן כמעין חלק שלישי ב"טרילוגיית התשוקה" של לוקה גוואדנינו, יחד עם "אני אהבה" ו"גלים נסתרים". בסרטים הקודמים הייתה אירוניה שניכרה גם במשחק הנוקשה של טילדה סווינטון ורייף פיינס. הפעם גוואדנינו יצר סרט מתבונן ומחבק על אהבה נדירה, ועל הצורך לחוות אותה בשלמות, מתוך התמסרות מלאה לאושר ולצער שהיא מביאה איתה. ולא פחות מכך זה סרט על הורות קשובה, תומכת ומדריכה.

סרט על: אהבת קיץ בין נער וסטודנט של אביו

ללכת? כן. מתי חוויתם לאחרונה סרט אהבה אמיתי?