"רעש לבן" בנטפליקס: לפעמים מבריק, לפעמים מתסכל, תמיד שנון

נהוג לומר שספרים בינוניים מניבים סרטים טובים יותר מאשר ספרים גדולים. "רעש לבן", ספרו המהולל של דון דלילו מ-1985 שנחשב לאבן דרך בתחום הספרות הפוסטמודרניסטית, הוא דוגמה טובה לטענה הזאת. הזכויות לעיבוד הספר לקולנוע עברו במשך שנים בין במאים וחברות הפקה, עד שהגיעו לידיו של נואה באומבך, שיש לו חוזה ארוך טווח עם נטפליקס. זה הסרט השלישי שהוא יוצר עבור חברת הסטרימינג, אחרי "סיפורי מאירוביץ'" ו"סיפור נישואים" הנפלאים שניחנו בתסריטים מקוריים, והוא שאפתני ומעניין, אך פחות שלם מהם. "רעש לבן" עולה היום להקרנות בבתי הקולנוע, ובסוף החודש הוא יגיע לנטפליקס.

אדם דרייבר (שזה שיתוף הפעולה החמישי שלו עם באומבך) וגרטה גרוויג (שעובדת עם באומבך מזה 12 שנים ונשואה לו מזה 11) מגלמים בני זוג המתגוררים באושר מדומה בעיירת קולג' בדיונית בלב ארה"ב. שניהם נשואים ברביעית ויש להם ארבעה ילדים קטנים וגדולים. פרופסור ג'ק גלדני (דרייבר) הוא מומחה רב מוניטין להיטלר, אף שאינו יודע גרמנית, זוגתו באבט (גרוויג) מעבירה שיעורי תנועה לאנשים זקנים, ושניהם מאוד מוטרדים מהמוות. במסגרת החזות הכפויה של זוג מושלם הם אומרים זה לזו שהם מאחלים לעצמם למות לפני בן הזוג כי לא יוכלו לחיות בלעדיו, אבל האמת היא שהם מאוד מפחדים למות. השאלה הגדולה הופכת מתאורטית למוחשית כשרכבת הנושאת פסולת כימית מתנגשת במשאית, ולאוויר משתחררים חומרים רעילים שמאלצים את תושבי העיירה להתפנות. אחרי כמה ימים מבהילים החיים חוזרים למסלולם, אבל אמיתות שהסתתרו קודם לכן מתחת לפני השטח מתפרצות החוצה.

"רעש לבן" עמוס ברעיונות שאם אנסה לקבץ אותם תחת מטריה אחת, אומר שזו מעין סאטירה, בדמות סרט אסונות, על הקהילה האקדמית, שמדחיקה רגשות אמיתיים והופכת כל חרדה לתאוריה. במילים אחרות, זה סרט אינטלקטואלי על רגשות. ג'ק מדבר אל ועל אשתו בגוף שלישי, כמי שאמורה להיות עולצת ללא הפסקה, ונדהם לגלות את הסודות המרים שהסתירה ממנו בניסיון לשמור על אותה חזות עולצת. זה שולח אותו לעולם מסויט שבו הוא מתוודע לאנשים שבניסיונם להכחיש את החרדה מהמוות, הפכו לדימוי של מוות. לאן אפשר להמשיך משם? הסופר מרקט, שהוא הדימוי המרכזי של חברת הצריכה האמריקאית, מציע תשובה שכמובן אינה תשובה אמיתית. אבל הסרט חוזר שוב ושוב אל המרחב הזה שמניב כמה סצנות שנונות ובעלת כוריאוגרפיה מסוגננת.

פרט לילדים שעדיין לא התאבנו, כל דמויות הבוגרים מגולמות כקריקטורות יבשושיות של הדחקה. אחרי צמד סרטים רגשיים ומרגשים, באומבך חוזר כאן אל הטון המרוחק של "גרינברג" ו"כשנהיה צעירים". אל דרייבר וגרוויג המנוסים בעבודה איתו (גרוויג בכל זאת נוגעת ללב), מצטרף דון צ'ידל בתפקיד פרופסור עם אובססיה לאלביס פרסלי, ששואף להיות מוכתר כמומחה מספר אחד בנושא, כמו ג'ק בתחום שלו (הסרט מייצר הקבלות ערמומיות בין אלביס לבין היטלר). זאת דמות משנית שאינה מתפתחת, אבל צ'ידל מעצב קריקטורה כל כך מדויקת שתענוג להתבונן במה שהוא עושה.

לאורך הדרך הלא סלולה הסרט מחליף טונים וסגנונות בימוי. כשהאסון מתחיל להתגלגל – הסרט מכין אותנו לכך באמצעות הרצאה עם הדגמות על תאונות בסרטים – תנועות מצלמה מפוארות מזכירות לנו את השפה הקולנועית של ספילברג. בסצנות אחרות הבימוי מדמה מבט קר ומרוחק של מדען במעבדה. חלק מהדיאלוגים שנונים ומבריקים. אחרים נשמעים מלאכותיים ומאומצים מדי, ונדמה שהשלם פחות מחלקיו. לא קראתי את הספר ולכן איני יכולה לבחון עד כמה הסרט מעביר את איכויותיו. בפני עצמו מדובר בטקסט מרשים, אך פרום. זה אולי חלק מהעניין, אבל זה גם מתסכל.
3.5 כוכבים
White Noise בימוי: נואה באומבך. עם אדם דרייבר, גרטה גרוויג, דון צ'ידל, לארס איידינגר. ארה"ב 2022, 136 דק'