אדום מאוד: גם סדרה מעולה לא תשבור את הדחקת האינתיפאדה השנייה

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא עם טראומה. לדור של ההורים שלי יש את מלחמת יום כיפור. לדור האחיינים הגדולים יש את לבנון. ולי יש את האינתיפאדה השנייה. לא הייתי חייל אז, התגייסתי הרבה אחרי שהיא שככה (ומלחמות אחרות תפסו את מקומה), אבל אני זוכר אותה בדיוק מצמרר. איפה הייתי ומה עשיתי בדולפינריום, ובסי פוד מרקט ובסבארו, והלילה הנוראי ההוא בצפון שבו קיבלנו את ההודעה שליל הסדר של בית המלון שהיינו בו בוטל – בגלל הפיגוע המזעזע במלון פארק בנתניה.

מהטראומה הזאת יוצאת "שמיים אדומים", הסדרה המדוברת של "רשת" שאתמול שודר הפרק הראשון שלה. הסדרה מבוססת על ספר באותו השם שכתב דניאל שנער, והוא גם אחד היוצרים שלה (יחד עם רון לשם, שכתב את "אם יש גן עדן", דניאל אמסל ועמית כהן). היא מופקת על ידי אנשים שאחראים לכמה מהסדרות היותר טובות שהיו כאן בשנים האחרונות – ביניהן "מנאייכ", "שטיסל" ו"שעת נעילה". ובאמת, רוחה של הסדרה האפית מבית "כאן 11" בהחלט מרחפת גם כאן.

"שמיים אדומים" משחקת בכלים שראיתם ב"שעת נעילה" – הריאליזם, הצילום המוקפד, ההיצמדות לפרטים וכמובן הנושא: אווירת המלחמה, המתח שמצמיד אותך למסך, וגם הניסיון לתת תמונה מלאה (על אף שברור מאיזו זווית הסדרה מגיעה), כולם מזכירים מאוד את הסדרה הגדולה ההיא של התאגיד. בוודאי ברמת הערך ההפקתי ומימדי הפרויקט – אפשר לראות את הדמיון.

יש כמובן גם שוני בין שתי הסדרות הגדולות – בעיקר סביב העובדה ש"שעת נעילה" התיימרה לספר סיפור רחב וללכת על כמה חזיתות בו זמנית (אם להישאר בז'רגון הצבאי) – בעוד "שמיים אדומים" מספרת סיפור של שלושה אנשים שנמצאים בדילמה מטורפת, דילמה מאוד מזרח תיכונית, כזו שבה המלחמה היא לא משהו שמתנהל בשדה קרב רחוק, אלא בתוך אוכלוסיה אזרחית, בפיגועים שהגיעו ללב הערים ובלחימה בערי הגדה המערבית.

"שמיים אדומים" (צילום: יחסי ציבור/רשת 13)

כמעט מתבקש לחפש בסדרה הזו את השאלה הפוליטית – היכן היא עומדת ביחס לסכסוך. האמת היא שזה פחות חשוב. יוצרי הסדרה הם ישראלים והם מגיעים ממקום מאוד מסוים, כזה שמתייחס באהדה לצה"ל ומכבד אותו. גם אם זה רק התפלק להם, את הצד של עלי ורא'אד (שהוא כביכול "הצד הרע") הם בכל זאת הציגו בצורה מאוד אמפתית. זה לא מפורש כמו ב"הנערים", למשל, אבל משהו באנושיות של הסדרה הניח גם את הטרגדיה הזו לפתחנו כצופים. על כל צדדיה.

ברמת המשחק מי שמתגלה כאן במלוא הדרו הוא מאור שוייצר (שהיה גם ב"שעת נעילה", בתפקיד פחות בולט), עם תפקיד מלא רגש ועוצמה. לצידו מופיע גם אמיר ח'ורי (שאתם מכירים מכל סדרה על הסכסוך שאתם יכולים לדמיין, האחרונה היא "רוחות ביירות" על חיסולו של עימאד מורנייה) – והצלע המפתיעה יותר היא אלונה סער, עוד מישהי שכבר ראיתם בתפקיד צבאי, אבל הזיכרון שלה הוא דווקא מ"המפקדת", סדרה שהציגה את צה"ל במלוא הגרוטסקיות שלו (להבדיל מהזוהר ההירואי של "שמיים אדומים").

יש לנו טראומה מודחקת לדבר עליה. אמיר ח'ורי ומאור שוויצר ב"שמיים אדומים" (צילום: יחסי ציבור/רשת 13)

איך זה מתיישב? אולי זה עניין של זמן, אני עדיין לא התרגלתי לתפקיד סמכותי כל כך מצידה. באופן אירוני, היו רגעים שבהם טילי (קצינת המודיעין) הזכירה מאוד את סג"ם נועה – בהלם שניכר על פניה, ובניסיון הבלתי פוסק לנסות ולשדר רושם אחר (שמתרסק באותה הקלות אל סלעי המציאות). בכל מקרה, סער רושמת לעצמה עוד תפקיד גדול – וממשיכה לבנות את עצמה בתור שחקנית מובילה בתקופה הזאת.

העולם של "שמיים אדומים" הולך יותר מעשרים שנה אחורה. אל התקופה שבה הייתי נער מתבגר ובמציאות עוד ניכרו ההדים של התקופה שבה ניסינו לדבר שלום. מאז עברו עשרים שנה, והאינתיפאדה – כך נראה – ניצחה את כולנו. השטחים כמעט ולא מופיעים בחדשות, חוסר האמון בין שני הצדדים הולך וגובר, ושאלת הסכסוך – שפעם הכריעה כאן מערכות בחירות – נעלמה לגמרי מהרדאר. כשמשהו מתפוצץ, אנחנו מתעוררים, מדחיקים וחוזרים לישון.

במילים אחרות, מה שהכי כואב בסיפור של סער, עלי וג'ני – הוא שהיום כמעט ואי אפשר לדמיין סיטואציה כזו. סיטואציה שבה יהודי וערבי נמצאים בחברות ונאלצים להיפרד. כל צד הסתגר היטב בעמדה שלו, מבוצר מאחורי חומות של שכחה והשתקה. כולנו הדחקנו היטב את הטראומה והמשכנו בחיינו. האם "שמיים אדומים" מזכירה לנו משהו ששכחנו? יתכן מאוד. מהיכרותי עם המנטליות העכשווית, כנראה שגם שמונת הפרקים שלה לא יעירו יותר מדי מתים. אולי יזכירו את המלחמה ההיא בתור זיכרון רחוק. את המציאות הישראלית ושגרת ההדחקה שלה גם סדרה מעולה כזו תתקשה לנצח.
>> "שמיים אדומים", שני 21:15, רשת 13