זהו סרט קשה, קודר וקר. אם תתנו לו צ'אנס הוא יכבוש אתכם

בחודש שעבר פרסמתי כאן ביקורת על "רכבת הקליע" שבתחילתה הפלגתי על אהבתי לסרטי רכבות, אך בסופה הגעתי למסקנה שסרט האקשן ההוליוודי אינו סרט רכבת אמיתי, משום שהרכבת היתה כמעט ריקה מנוסעים מזדמנים, והיתה חסרה בו תחושה של המרחב שמחוץ לרכבת. "תא מספר 6", לעומת זאת, הוא סרט רכבת לפני ולפנים. כל פרט ברכבת המשקשקת מוחשי ואמיתי, ומתוך הפיזיות של המסע מתפתחת חוויה רגשית ואנושית. הפעם מדובר ברכבת שנוסעת ממוסקבה לעבר מורמונסק שבקצה הצפון מערבי של רוסיה, מרחק 1,488 ק"מ מעיר הבירה. בדרכה היא עוצרת עצירות ארוכות בתחנות שלאורך המסלול, וכך המסע נמשך כמה ימים שבמהלכם שני אנשים זרים, שותפים לאותו קרון שינה, לומדים להכיר זו את זה.

התבנית הרומנטית מזכירה את "לפני הזריחה" של ריצ'ארד לינקלייטר ולא מעט סרטים נוספים. אבל סרטו של הבמאי הפיני יוהו קוסמאנן, המבוסס על ספרה של רוזה ליקסום הפינית, מספיק ספציפי וייחודי כדי לכבוש את ליבנו במהלך המסע. הסרט כבש גם את ליבם של חבר השופטים בפסטיבל קאן 2021, שפיצלו את הגראד פרי (הפרס השני) בינו לבין "הגיבור" של אסגר פרהאדי.

"רק חלקים מאיתנו יגעו אי פעם רק בחלקים של אחרים", מצוטטת מרילין מונרו על ידי אחת הדמויות בסצנות הפתיחה, והסרט ממשיך משם להדגים את המשפט היפה והנוגה הזה. לאורה (סיידי הארלה) היא סטודנטית פינית שהגיעה למוסקבה כדי ללמוד רוסית. במהלך שהותה שם היא התאהבה באירינה, סטודנטית לארכיאולוגיה שהשכירה לה חדר בדירתה. השתיים תכננו לנסוע יחד למורמונסק לראות ציורי סלע פרהיסטוריים (פטרוגליפים), אבל אירינה ביטלה ברגע האחרון ולאורה החליטה לנסוע לבד. כל זה קרה לפני תחילת הסרט, שמוצא את לאורה בודדה במסיבה ערב לפני הנסיעה. נראה שאירינה חשובה לה יותר מכפי שהיא היתה חשובה לאירינה. השנה היא 1998, כשאנשים עדיין שומרים על קשר באמצעות טלפונים ציבוריים.

בתא השינה ברכבת לאורה מוצאת עצמה תקועה עם בחור רוסי שתיין וגס רוח, שמניח שהיא זונה ומתחיל איתה באגרסיביות. היא מנסה להחליף תא, אבל הרכבת מלאה לגמרי וכל המיטות תפוסות. כדי להתרחק מהבחור היא מתיישבת בקרון המסעדה ונשארת שם עד שעת הסגירה. אחרי פתיחה שכזאת קשה לדמיין איך לאורה וליוחה (יורי בוריסוב מ"קפטן וולקונוגוב ברח") ימצאו חיבור כלשהו – או איך חלקים מהם יגעו אלה באלה, כפי שניסחה זאת מונרו. וזה יופיו של הסרט, שבהדרגה מאתר את האנושיות החמה והפגיעה שמסתתרת מתחת לחזות הניאנדרטלית של הבחור ושל רוסיה הקפואה, בלי להפוך לשלולית סנטימנטלית.

אסתטיקה מוזנחת שמגיעה עם טוויסט. "תא מספר 6"

לא אפרט את המהלך הדרמתי של הסרט. אציין רק שליוחה נוסע למורמונסק כדי לעבוד שם במכרה, במטרה להרוויח כסף כדי לפתוח עסק כלשהו. ואילו לאורה הגיעה לרוסיה ועלתה לרכבת מתוך תקווה רומנטית להרפתקה, ולכן היא ממשיכה בעקשנות לעבר התחנה הסופית גם כשהאשליה מתפוררת לה בין הידיים. הנופים והאנשים קשים וקודרים, וניסיונותיה העקשניים לייצר זיכרונות פיוטיים במצלמת הווידאו שלה מתרסקים כשהמצלמה נגנבת. בלית ברירה לאורה חוזרת לבסיס – עפרון ונייר – וזה מתחבר יפה לסמליות שבחיפוש אחר הפטרוגליפים כסימנים לאנושות מוקדמת.

בוריסוב בן ה-29 הוא מהשחקנים הרוסים הבולטים בדורו (יש לו פרסים שמעידים על כך) והוא מעצב כאן תפקיד נפלא ביותר. אנחנו לא יודעים כלום על ההיסטוריה האישית שלו, אבל האנושיות המהבהבת שמציצה בביישנות מתחת למחוות המאצ'ואיסטיות מספרת לנו המון. גם הארלה נוגעת ללב בדמות האישה השקטה והבודדה, ויפה לראות איך שני הגיבורים נעשים יפים זה בשביל זה. האסתטיקה המוזנחת של הסרט אינה מקלה על חוויית הצפייה, אבל זה מסע שכדאי מאוד להצטרף אליו עד לתחנתו האחרונה.

4.5 כוכבים. Compartment Number 6 בימוי: יוהו קוסמאנן. עם סיידי הארלה, יורי בוריסוב. פינלנד/רוסיה 2021, 107 דק'