מדברות מהחלונות: מבקשות המקלט נחשפות בדירותיהן
תערוכה חדשה של גלריה 3x3 לקראת יום האישה הפגישה בין 6 צלמות מקומיות ל-6 מבקשות מקלט עם סיפור חיים קשה ועתיד לא ברור. בעלות הגלריה שקמה במלון פודים שנפגע מהקורונה בטור מיוחד על סיפור ההקמה וגם על התערוכה
לקראת יום האישה הבינלאומי שיחול מחר (ב') החלטנו לחלוק עמכם את סיפורה של הגלריה שהקמנו ולספר לכם מעט על התערוכה החדשה שנעלה לקראתו שמתמקדת, איך לא, בנשים – צלמות ומבקשות מקלט מאפריקה.
ליהי גרסטנר (אדריכלית) כותבת: את גלריה 3×3 הקמנו לפני 9 חודשים, ביציאה מהסגר הראשון. זו היתה הצעקה שלנו – של העצמאים, האמנים, בעלי העסקים הקטנים. רצינו לצעוק שאנחנו פה, שאנחנו רוצים לעבוד, ליצור, להופיע, לבלות, לחוות חוויות, לראות אמנות ולשאוף למגע – לא יכולנו יותר לשבת בבית ולחכות שיגידו לנו שוב מה לעשות. את מלון הפודים שלנו – wom (חדרי קפסולה קטנים) פתחנו בינואר אחרי שנה של מחקר פיתוח ואמונה עמוקה בצורך של מיטות במחירים אטרקטיביים במרכזי ערים גדולות. באנו עם חזון, ערכים וידיעה שאנחנו במקום הנכון עם המוצר הנכון. פתחנו בינואר וסגרנו במרץ. אחרי הסגר החלטנו לפתוח כנגד כל הסיכויים את המלון לשהיות ארוכות ועם הפתיחה החלטנו לפתוח מחדש גם את הגלריה. החיבור עם מיכל שפירא, מעצבת, אוצרת וחברה ותיקה היה ברור. אני עובדת עם מיכל בשיתוף פעולה כבר מעל 10 שנים ומאמינה לאורך כל הדרך ברעיונות שהיא מעלה ובדרך שהיא מיישמת אותם.
מיכל שפירא כותבת: זום אאוט – מרץ 2021, שנה למשבר, אני שעליתי לפני שנה על רכבת הרים, לא ממש רוצה לרדת ממנה. עשרים שנה כמעצבת גרפית, שנים חלמתי על לימודי אוצרות, וסוף סוף זה קרה, רכשתי מחברות, עטפתי לפטופ, ועם המזל שלי השנה הזו נפלה על שנה מיוחדת במינה. שנה שכל המערכות יצאו מאיפוס. יצא שזכיתי. זום אין – הזומים והסגרים זימנו מפגשים ושיטוטים וירטואליים בפורמטים ובמרחבים חדשים. עולם התרבות נסגר ואתו המוזיאונים. ברגע הזה נולדה גלריה 3×3, גלריית חלונות לאמנות חברתית, שהצליחה להעלות תערוכות שזכו לחשיפה רבה, לעורר דיון, לעטוף את הקוליסאום בתל אביב ולזכות להצדעה רשמית מנשיא המדינה.
הרעיון לגלריה בא כמחאה על סגירת ענף התיירות ושיתוק התרבות הישראלית ממנו נפגע גם מלון WOM שבחזית שלו, הפונה לרחוב אלנבי, נמצאים שלושת החלונות שפתחו את הגלריה. היא קמה בתוך שנה בה חיברתי את המקצוע שלי כמעצבת גרפית עם לימודי אוצרות לעיצוב בשנקר, בראשות גלית גאון. הלימודים בשנת קורונה זימנו הבנה שהחללים והפורמטים חייבים להשתנות והביאו אותי להבנה שהאמנות צריכה להתרחש לא רק בגלריות ובמוזיאונים. היא צריכה לפגוש אנשים באופן אקראי בדרך למשרד, בסיבוב עם הכלב או כשהם עומדים בפקק. היא צריכה להשתמש בפורמטים קיימים, בשלטי החוצות, בחלונות הראווה, במרחב הציבורי. היא צריכה להעיר את האדם משגרת יומו. לגרום לו לחשוב.
גרסטנר ושפירא על הפרויקט הנוכחי: הזמנו נבחרת חלומות של 6 צלמות – מיכל חלבין, דפי הגאי, רותם לבל, אלה ברק, חנה סהר ונעמה קליימן. הצלמות נפגשו עם 6 נשים, מבקשות מקלט אפריקאיות. הפגישה הראשונה עם הנשים נעשתה בחלל העבודה שלהן בקולקטיב קוצ׳ינטה, בו הן מייצרות מוצרים מעוצבים מההוויה האפריקאית, העבודה המשותפת והמוצרים צבעוניים, מייצרים סביבה אנרגטית, מלאת חיים.
בהמשך הצלמות פגשו את הנשים בביתן, נשים שחיות בחדרים דחוקים בדרום תל אביב, נשים אלמוניות, ללא שייכות, החיות בחלל זמני, המהווה את כל עולמן ומשמש להן מקלט מהזוועות ומסכנת החיים המחכים להן במדינות מהן נמלטו. ימים של סגר הציבו פרופורציות חדשות ומאתגרות לבתים, בניסיון לדחוס לתוכם חיים שלמים של עבודה ומשפחה.
הצלמות קיבלו חופש לספר את סיפור הנשים כל אחת בדרכה. החיבור היה אינטימי, התבקשנו לא להפריע, כדי לא להפר את האיזון העדין והסיפור הקטן שנרקם בין השתיים לרגע אחד, ללא הווה, שתי נשים ומצלמה. דמיינו פריימים צבעוניים ודחוסים, קיבלנו תמונות שהציגו ברובן חללים לבנים, מסודרים. הצלמות סיפרו על חדרים שהיו עד כדי כך קטנים שהיה קשה למקם שם מצלמה שלא לדבר על תנועה לשינוי זווית מצלמה. בתמונות משתקפות נשים יפות, זקופות, עוצמתן מתחזקת עם כנות המבט ומול פשטות החלל. הבגדים, האביזרים והעמדה נבחרו במשותף.
התהליך שתערוכה עוברת, מהרגע שבו אנחנו הוגות אותה עד היום שבו היא נתלית ועוברת לרשות הרבים, מצליחה לרתק ולהפתיע אותנו כל פעם מחדש. בדיוק בשביל מהלך כזה הגלריה קמה, להציף אל פני הרחוב את מה שאף אחד לא רוצה לראות ולמחות בשם אלה שאף אחד אף פעם לא מקשיב להם.
ואלה המילים שצרפה הצלמת רותם לבל על הצילום הנפלא של איג'יגאיו: איג'יגאיו ואני שכנות. מפרידים בינינו 230 מ' בלבד, אבל היה נדמה לי שאנחנו חיות ביקומים מקבילים כמעט. בתוך דירה מחולקת, בנתה איג'יגאיו את המקדש הפרטי שלה, עמוס ומקושט להפליא. הבית כולו למעשה מורכב מחדר אחד קטן, שמכיל בתוכו מטבח, פינת ישיבה ומיטה. מלא בצבע, מזכרות דתיות וזיכרונות.
היא הציעה לי לשתות, גרמה לי להרגיש בנוח לצידה על שני הכיסאות שמשמשים כסלון ופינת אוכל, בזמן שבחרנו את הבגד לצילומים מתוך מגוון בגדים צבעוניים ואלגנטיים שאיתם היא הולכת לכנסיה. על אף שאינה דוברת עברית ואנגלית, הצלחנו למצוא דרך לתקשר, בין השפות ועם הרבה מחוות ידיים. כשעומדות שתי נשים, זו מול זו, עם לב פתוח, לא תמיד צריך להכביר במילים.
לצילומים הגעתי עם שתי בובות, מעשה ידיהן של נשות קוצי'נטה, מתוך רצון לשתף את הצופים בסיפורה, בשני הילדים שאיבדה. בנה נהרג במלחמה ובתה נעדרת. ביקשתי את רשותה להשתמש בבובות, לתת נוכחות לילדים שלה בתמונה על אף היעדרותם הפיזית. היא דמעה, גם אני הצטרפתי בשקט. איג'יגאיו הראתה לי תמונות של בתה, ואני חלקתי איתה בשפת סימנים את הסיפור שלי גם. צילמנו במשך כשעה, עם הבובות לצידה והתמונה של בתה תלויה על הקיר. ברוגע, בנחת. לקראת הסוף בכינו שוב, בשקט. התחבקנו. העומס האדיר אל מול הדלות החווירו לעומת החוויה האנושית הכל כך פשוטה ובסיסית שחווינו ביחד, ועם העוצמה הזאת עזבתי את הצילומים אתה.
התערוכה 6x6x6 תוצג עד ה-15.4 בחלונות הראווה של גלריה 3×3 באלנבי 21, בגלריית הצלמנייה באלנבי 30 וברשתות החברתיות. התערוכה לא היתה מתקיימת ללא שיתוף הפעולה עם דידי ורות המפעילות את קוצ'ינטה ("סריגה במסרגה אחת" בטיגרינית) – קולקטיב נשים אפריקאיות מבקשות מקלט החיות בדרום תל אביב. פרויקט פסיכו-סוציאלי שמטרתו הצלה והעצמה של נשים הנמצאות בסכנת חיים. הקולקטיב מפגיש ביניהן ויוצר עבורן פעילות משותפת בסביבה תומכת. הפרויקט גם בתמיכת ליבנת פורן וקולקציית מלונות בראון