טיים אאוט timeout

אמנות רחוב: הציירת עלמה יצחקי נמשכת אל מה שפרום. ריאיון

| מאת: שרון קנטור

היא גדלה בצהלה, אבל מעדיפה את הג'יפה של רחובות יפו ודרום העיר. הציירת עלמה יצחקי לא חושבת שהיא ילדת פלא, אולי רק חננה מאוד נחושה. עכשיו היא מציגה את "יהודה הימית", תערוכת יחיד ראשונה במוזיאון תל אביב, וממשיכה להתעלם מהסצנה. ריאיון

  • https://static2.timeout.co.il/media/2015/11/sizes/DSC7389_h_wo_680_382.jpg
עלמה יצחקי. צילום: יולי גורודינסקי

בדרך למוזיאון תל אביב, על גרם מדרגות מהודר של בית משרדים, ההומלסית המוכרת של האזור רכונה על הסל שלה בתנוחה יוגית מוזרה, בלי לזוז, כנראה נכנעת למשהו. התנוחה הזאת, במיקום הזה, על הקשר שהיא חושפת בין מצב האדם וגופו למרחב הציבורי, ומכאן גם בין הכסף להיעדרו, ובעיקר על סימן השאלה שהיא מותירה, יכלה להופיע גם ב"יהודה הימית" עצמה – התערוכה החדשה של עלמה יצחקי, זוכת פרס רפפורט לשנת 2014. עובד ניקיון שחור בווסט זרחני שותה מברזייה, מוסלמים כורעים לתפילה בפנצ'רייה, קבצנית על אי תנועה פורח – רוב העבודות של יצחקי מביאות אל המוזיאון את המרחב הדרום תל אביבי, ממלכתם של האחרים.

העבודות שלך מכילות ברובן סצנות אנושיות מורכבות, אבל את לא עובדת עם תמונות סטילס. איך נוצרות הסצנות?

"אני לא מתחילה מסצנות, הן הופכות לכאלו. הרבה ציירים עובדים היום עם סטילס כמעט כברירת מחדל, וגם אני עשיתי את זה בעבר, אבל זה פשוט לא עבד לי טכנית. לא הצלחתי לעשות את המעבר מצילום לציור. אז הפסקתי, ואז עולה השאלה – איך עובדים בלי סטילס ובכל זאת לא מוותרים על ציור מציאות? התחלתי לפתח פרוצדורות מרישום, מזיכרון,
מהמצאה. אני כל הזמן מסתובבת ורושמת, מתחילה ממעין מחשבות או רשמים, מחווה או משהו קטן שראיתי, ולאט לאט זה מעובד לקומפוזיציה ודימוי".

מתוך התערוכה "יהודה הימית" של עלמה יצחקי

מתוך התערוכה "יהודה הימית" של עלמה יצחקי

הבחירה שלך לא לעבוד עם סטילס נובעת גם מהאהדה שלך לציור ניאו קלאסי?

"ברור שאנחנו חיים בעולם שיש בו צילום. כולנו רואים דרך מצלמה, כך שבעצם זה לא משנה אם יש צילום או לא. עם זאת, לצייר מצילום זה סט אחר לגמרי של שאלות ופעולות. הצילום מתרגם משהו שכבר קיים לדימוי בדו ממד – הצילום הוא דימוי דו ממדי מוגמר והצייר עוסק בשאלות של תרגום ומניפולציה. בציור קלאסי אני אוהבת את הרגע שבו הדימוי מופיע, שציור מראה משהו שאי אפשר היה להראות אותו בשום אמצעי אחר. הרגע הזה עדיין יכול לקרות. אני מקווה שאני מצליחה להגיע אליו".

בצד הסצנות התל אביביות־יפואיות, מוצגות בתערוכה גם שלוש עבודות חדשות. הן "רזות", פשוטות, על נייר – אטיודים שיצחקי מתארת כדמויי יומן: "העבודות בשמן נהיו מאוד מסובכות, גם טכנית וגם נושאית, וחיפשתי משהו שיאפשר לי לחזור למחשבות ראשוניות וספונטניות. הציורים האלו עוסקים במחווה, במגע, בחלוקה של הנייר לקומפוזיציה מסוימת. בסך הכל מה שמעניין אותי בציור זה לא הסצנות, אבל הציור צריך אותן".

מוזר שאת אומרת שהסצנות לא חשובות לך, כי רציתי לשאול אותך על החשיבות הפוליטית של ציור מפגשים בין בני אדם, לא כל שכן מפגשים כאלו במרחב הציבורי.

"זה לא שבאתי ואמרתי 'אוקיי, אני אעשה סדרה על המרחב הציבורי בתל אביב'. לצייר את המציאות היומיומית של הסביבה הקרובה אליי זה כן משהו שאני מחויבת אליו – ולכן צריך את הסצנות, את הנרטיב – אבל האמת היא שכשאני מציירת אני לא חושבת על הסצנה אלא על החיבורים הציוריים. למשל, בציור שנקרא 'יהודה הימית' יש סצנה עם מנקה רחובות עייף ומותש; אבל כשציירתי חשבתי על כך שאני רוצה ציור של העץ והמזרן והמכונית והאיש כשהם כולם דחוסים בגוש אחד".

כלומר, הנושא הוא פחות החברה אלא יותר של האדם במרחב, איך הבשר משתלב עם שפת הכביש?

"חוויה גופנית – זה מה שמניע אותי. הציורים האלו עוסקים בלהיות ברחוב. בורגנים עוברים ברחוב – בדרך לבית, למסעדה, למשרד. בדרום העיר הרחוב הוא יותר מקום להיות בו מאשר לעבור דרכו. יש את אזורי המוסכים והסדנאות, שם המלאכה נשפכת לרחוב, ויש את האזורים שבהם אנשים ממש יושבים ברחוב, ואז יש את הדבר הזה של להיות חשוף – לכביש, לעיר, לרעש, לחום, לשמש ולמבט. כל הזמן חשוף למבט. זה משהו שמרתק אותי ברמה של הזדהות".

יצחקי מודעת לבעייתיות של המילה "הזדהות" כשהיא נאמרת בחלל המוזיאון הנקי. "אני מנסה לא להיות רומנטית מדי, אבל אני מזדהה עם זה בכנות, כי אלו המקומות שאני באמת חיה בהם קרוב לעשור. אני מתגוררת ביפו והסטודיו שלי תמיד היה במקומות מופקרים, הנוכחי הוא בסביבת בלומפילד־התחייה – אזור מוזר במיוחד בעיר".

אז כבת טובים, בעצם המגורים שלך פה "הרווחת את הזכות" שלך להתבוננות?

"זה יהיה מזויף להגיד את זה, זו הרי בחירה. ברגע שאני רוצה אני יכולה לעבור מהדרום למרכז. אז זה לא שהרווחתי זכות, זה פשוט מה שאני חיה ורואה כל יום, ובואי נגיד את זה ככה: אני לא רואה למה לא. אני לא כל כך מתעניינת בעמדה הזאת של 'בת טובים שמסתכלת על עניי העיר'. נכון, זה שם, אבל מעבר לזה אני בן אדם שרואה דברים, ואני כן חושבת שאפשר לראות ולהרגיש מעבר למעמד שלך".

מתוך התערוכה "יהודה הימית" של עלמה יצחקי

מתוך התערוכה "יהודה הימית" של עלמה יצחקי

די לשיבוש

יצחקי (31), שגדלה בצפון הישן ואחר כך בצהלה, היא בת לפרסומאי שהפך לסופר ותסריטאי ולאם שעסקה בטקסטיל והיום היא עובדת סוציאלית. לאמנות היא הגיעה כמעט במקרה: "עוד לפני התיכון למדתי בבית הספר לטבע, שהוא בית ספר מאוד אליטיסטי. בתיכון הייתי בענייני ביולוגיה ופיזיקה והתחלתי ללמוד לתואר במקצועות האלה באוניברסיטה הפתוחה, אבל הייתי צריכה לבחור מגמה ונראה לי טיפשי להיבחן לבגרות באותו מקצוע שאני כבר לומדת באוניברסיטה, אז אמרתי 'טוב, אולי אעשה בגרות באמנות, אני הרי אוהבת לצייר', וזה תפס אותי. הנחתי את כל ספרי הביולוגיה בצד והתחלתי לצייר כל היום, ואחר כך הלכתי ישר למדרשה".

למדרשה הגעת צעירה מאוד, וגם לתפקיד האחראית על לימודי התואר השני של המדרשה מונית בגיל רך. התואר "ילדת פלא" עוד מלווה אותך? עד כמה הגיל שלך משחק תפקיד?

"אין לי מה להתלונן, אבל זה לא שהייתה לי קריירה מטאורית אחרי הלימודים במדרשה. סיימתי כשעוד הייתי ילדה בת 21 , ולקח לי כמה שנים טובות למצוא את עצמי. מיד אחרי הלימודים התחלתי תואר שני בפילוסופיה, ובמדרשה התפקיד שלי היה להיות אחראית על הלימודים העיוניים. אני פשוט חננה ובן אדם נחוש".

אני לא מצליחה לחשוב על אמנים ישראלים שנוכחים בעבודה שלך, אולי פרט לאמני "בניין הארץ" כמו יוחנן סימון.

"הציור שלי הוא אכן לגמרי לא ישראלי. עשיתי חתך גדול מכל מה שלמדתי במדרשה. לציור הישראלי יש יחסים מאוד מסוכסכים עם הדימוי, עם האפשרות של הדימוי לייצג. היה ממש רגע שבו החלטתי שאני מאמינה בדימוי. הרי החוויות הכי משמעותיות בחיים שלי היו מול ציורים. אמרתי: יכול להיות שהם כולם צודקים ואי אפשר יותר להתייחס בנאיביות לדימוי ולהאמין בו, אבל אני מעדיפה לנסות ולהסתכן בכישלון או בקיטש או בספקטקולריות. זה עדיף מאשר להסתכן בתבוסתנות ולהכשיל את עצמי מראש. יש איזו אידיאולוגיה או הנחת עבודה שזה יותר מעניין להיכשל מלהצליח. אני לא מקבלת את זה. גם להיכשל אפשר רק כשאתה מנסה באמת להצליח במשהו. אם אתה עסוק נורא במנגנוני השיבוש, זה פשוט פחות מעניין כי יש שם פחות סיכון, בסופו של דבר".

בתערוכה הקודמת שלך הצגת ציורים מהוויי דירת שותפים, ועכשיו אלו תמונות מהוויה תל אביבית פרומה. מה בעצם מושך בפרום, בעזוב, בלא עשוי עד הסוף?

"בפרום יש הרבה מקום להמצאות ולהפתעות. אני אוהבת ארכיטקטורה ארעית, גם של דירות שותפים או של דירות סטודנטים שאין בהן כלום, ואז מביאים ארגז שהופך לשולחן, וגם של מבנים מאולתרים. אלו דרכים יצירתיות להיות במרחב ולהשתמש בו. אני שונאת עיצוב פנים. בא מישהו עם תוכנית ומאז אנשים צריכים להתנהל בחלל הזה, וזה לא קשור לכלום. כשהייתי חצי שנה ברזידנסי בגרמניה זה שיגע אותי ששום דבר לא פרום. אפילו באזור התעשייה לכל דבר יש מקום. כשחזרתי הבנתי כמה חשוב לי שהרחובות מבולגנים".

הפרוביזוריות כערך אסתטי תל אביבי?

"כן. אני חושבת שזה משהו חזק במציאות של החיים פה. גם במישור הפוליטי, גם בתרבות, הכל כאן פרוביזורי. למשל, אף פעם אף אחד כאן לא מוכן לגשם, הוא תמיד
בא כהפתעה מוחלטת, כי כל עוד יש קיץ, למה צריך לחשוב על מה שיקרה אחר כך".

מתוך התערוכה "יהודה הימית" של עלמה יצחקי

מתוך התערוכה "יהודה הימית" של עלמה יצחקי

דפני ליף של צהלה

במסלול המקביל של חייה עומדת יצחקי לפני סיום הדוקטורט שלה, שיעסוק במודלים של פעולה באמנות עכשווית – תחום עיסוק פורה, שלא לומר אופנתי – בשנים האחרונות, שבא לידי ביטוי גם בתערוכות הבינלאומיות הגדולות כגון הדוקומנטה בקאסל והביאנלה בברלין 2012, שתנועת אוקיופיי הוזמנה לפעול בה. "זה ניסיון של האמנות להתערב באופן ישיר בשדה הפוליטי", היא אומרת.

זה לא זרם שקורה בתוך עצמו ובתוך קרנותיו ומממניו? מה ההתערבות שלו בפוליטיקה?

"השאלה מה ההשפעה שלו על פוליטיקה היא תמיד קשה, אבל הוא משפיע על אקטיביזם, על תנועות כמו Yes Men ועל פילוסופיה פוליטית. אנשים כמו רנסייר וז'יז'ק, שמאוד מצוּטטים במחשבה הפוליטית הרדיקלית, ממש מגיעים מאמנות. גם אני סקפטית ביחס לזה. רוב הזמן אני חושבת שזה לא עובד לטובתה של האמנות ולא לטובתה של הפוליטיקה, אבל זה ישנו וזה גדול וצריך להבין את זה".

העבודה "צובעים את הבימה בשחור" הוא תיעוד של פעולה שהייתה?

"לא. היה רעיון לפעולה כזו שנזרק לאוויר מתישהו במחאת 2011 , זה לא קרה ואולי מזל שכך. זה רעיון טוב לציור אבל לא בטוח שזה רעיון טוב לפעולה".

את עצמך היית מעורבת במחאה?

"הייתי חודשיים בחוץ, ברחובות, לגמרי. אני לא מזדהה עם כל מה שיצא מהמחאה אבל הייתי מעורבת בה. אני כל הזמן מנסה להיות חלק מאיזשהו אקטיביזם פוליטי".

אז למקטרגים שאמרו "דפני ליף מכפר שמריהו" אפשר להוסיף את "עלמה יצחקי מצהלה". איפה את מתחברת למחאה כלכלית?

"הביטחון הכלכלי שלי בהשוואה להוריי הוא עגום, אבל זה פחות העניין. אני חושבת שאנחנו, שרוצים לחיות כאן, באמת נלחמים על החיים שלנו: המרחב הציבורי פה נחטף, מצד אחד על ידי אופורטוניסטים של הון ומצד שני על ידי אופורטוניסטים אידיאולוגיים, וזו קטסטרופה לכל מי שחי פה".

כלומר, ראוי להדגיש את הקשר בין כיבוש המרחב על ידי בעלי הון ובין הכיבוש הפוליטי כחלק מההוויה הישראלית?

"כן. זו פשוט אמונה בכוח – אם אתה יכול, אתה גם צודק. ככה מדינת ישראל מתנהגת עם הפלסטינים – אם אנחנו יכולים להחזיק אותם תחת כיבוש, אז נעשה את זה; וככה זה גם עם הנדל"ן ועם הגז. הטרגדיה הגדולה שקורית ברגעים אלו היא שהמרחב הציבורי הדמוקרטי – של עיר, של דיון, של מחשבה – נעלם. כל האקטיביסטים הפוליטיים מרגישים את זה בשנים האחרונות. אתה מרגיש שאתה צועק בחדר עם
קירות מרופדים".

"יהודה הימית" עד 31.1 במוזיאון תל אביב

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: abf6601