טיים אאוט timeout

לב פראי: האמנית נעה יקותיאלי משיקה ספר ותערוכה. ראיון

| מאת: שרון קנטור

בתזמון מצמרר משיקה השבוע האמנית נעה יקותיאלי ספר חדש ותערוכה העוסקים באסונות טבע ובהרס מעשה ידי אדם. בראיון היא מספרת על המניפוליטיביות של הזיכרון ומסבירה מדוע המלחמה בעזה לא שונה כל כך מצונמי

  • https://static2.timeout.co.il/media/2015/04/sizes/IMG_7231-h_wo_680_382.jpg
  • https://static2.timeout.co.il/media/2015/04/sizes/IMG_7161-h_wo_680_382.jpg
  • https://static2.timeout.co.il/media/2015/04/sizes/IMG_7296-h_wo_680_382.jpg
נעה יקותיאלי. צילום: ג'יל שוובר

על השולחן בסטודיו של נעה יקותיאלי בלב העיר מונח נייר שחור גדול, כשני מטרים על מטר וחצי. מתוך השחור הזה היא חותכת, בעדינות ובשקדנות, הריסות ופירורי חיים. רוב עבודתה של יקותיאלי עוסקת באסונות טבע, במה שקורה "כשכל הפיזי נלקח ממך בן רגע, איך מתמודדים עם הריק, עם המרווח שנוצר ומשמרים את מה שהיה". הצמידות המקרית של הראיון הזה לרעידת האדמה בנפאל היא עובדה שאין מה לעשות בה. כשמדובר בזוועה, התואם הוא סר טעם.

עבודה זו היא חלק מתערוכה שתיפתח השבוע בגלריה גורדון 2, המלווה יציאתו של ספר באותו שם: "(While they were moving, they were moved (Based on a true story"(שיוצא לאור בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות), שבתוכו טקסט יפהפה של הסופרת שרה שילה. כמו בכל עבודותיה, יקותיאלי (25) מבקשת לדבר על זיכרון יותר מאשר על הרס: "אני בודקת איך אנחנו זוכרים דברים שחלפו ואירועים ששינו את המציאות: אסונות טבע, אסונות מעשה ידי אדם. העבודה שלי היא מעין 'יצירת הרס', היפוך לאופן שבו ההרס מתרחש, כשברגע שכונה שלמה הופכת למיליון רסיסים. בעבודה של חיתוך נייר ידני אני חותכת רסיס־רסיס ושוהה בהרס לזמן מתמשך".

ההרס שמכיל הנייר השחור הזה לא נגרם על ידי הטבע אלא על ידי האדם. מאז הקיץ האחרון עברה יקותיאלי מאסונות טבע רחוקים לאסונות מקומיים. הבניין המופצץ והמפורר שנבנה על ידי יקותיאלי נעשה על פי דימוי של עזה הבלתי משוקמת, עזה שעבורה "קיץ 2014" הוא מצב מתמשך, לא אירוע שחלף כסערה בערוץ 2 ובפיד של הרשת החברתית ונעלם אל תוך הזמן: "במהלך מבצע צוק איתן נראה היה שאנשים נוכחים, אפילו על גבול ההיסטריה, אבל ברגע שהמדיה עברה לעסוק במשהו אחר, אנשים לא בהכרח חזרו אחורה ואמרו: 'בואו ניזכר מה היה בקיץ 2014'. זיכרון הוא דבר שכל הזמן עובר שינויים ואדפטציות לפי היכולות והצרכים הרגשיים שלנו. בעיניי אין כזה דבר זיכרון שהוא 'אמיתי', או חוויה באופן כללי".

עבודה של נעה יקותיאלי. צילום: ברק ברינקר

עבודה של נעה יקותיאלי. צילום: ברק ברינקר

החוויה היא תמיד סובייקטיבית.

"אבל גם בתוך הסובייקטיבי שלך החוויה כל הזמן משתנה. בכל פעם שאנחנו משתפים או מעלים זיכרון כלשהו – הסיפור משתנה".

אבל הזיכרון היום נמצא בעיקר במדיה, תמיד אפשר לבדוק "מה באמת היה". מובן שזו אמת של מצלמה שגם היא סובייקטיבית, אבל למה שיש בתוך הראש שלנו כמעט אין משמעות.

"בגלל זה העבודות האלו מתבססות על צילומים שהמדיה מספקת ולא משנה מאיזה צד. אנחנו יודעים שהכל מתועד, שהכל נמצא באינטרנט, אז אנחנו מורידים מעצמנו את האחריות לזכור את הדימויים. ההרס בעזה הוא כמובן הרס משותף. זה מצב רגשי ששני הצדדים נוכחים בו וזו המציאות העכשווית. בעבודות אני לא חוזרת אחורה לעובדות היסטוריות, אלא אומרת: זה מה שקרה ועל זה אנחנו צריכים להתבונן כרגע בצורה משותפת, כזאת ששני הצדדים יכולים להזדהות איתה".

הרס הוא הרס? אין לו צד פוליטי?

"יש לו, אבל יש לו גם הרבה יותר מזה. כשעבדתי על אסונות שהתרחשו במקום אחר, אסונות טבע, היה לי קל יותר להתעסק בכל הרבדים האנושיים והאישיים – בחמלה, בַּקושי. ופה, מאז הקיץ האחרון שבו התחלתי ליצור את העבודות האלה, זה פשוט זה: הרס על גבי הרס על גבי הרס. נורא קשה לי להגיע למקום האנושי בתוך זה".

השאלה היא אם הנתק הרגשי שלך נובע מכך שמדובר בהרס שהוא "שלנו", שאנחנו חלק ממנו, או מכך שזה הרס מעשה ידי אדם ולא גזרת גורל של הטבע.

"חוסר האונים שאני מרגישה הוא כמעט כאילו היה מדובר באסון טבע. אני לא מרגישה שמפני שזה 'אנחנו' יש לי יותר יכולת לעשות או להשפיע. מובן שיש דברים יומיומיים קטנים שדרכם אפשר להוביל שינויים משמעותיים, אבל זו אותה תחושה של חוסר אונים, כאילו צונמי הכה בנו. העובדה שזה מעשה ידי אדם לא מרגיעה אותי".

מרגיעה בטח לא, אם כבר להפך. אסון טבע בכל זאת נתפס כגזרת גורל – כשההר מתפרץ ההר מתפרץ; אבל פה אתה אומר לעצמך: רגע, אולי לו עשינו X היה יכול להיות אחרת. פוליטיקה מבחינתך זה הר געש? הרוע האנושי הוא גזרת גורל?

"השיח הפוליטי המוכר הוא אוננות עצמית – בין שמדובר בשני אנשים שמאמינים באותו הדבר ונהנים מהשיתוף, ובין שמדובר בוויכוח לשם ויכוח שבו כל צד יוצא באותה עמדה שבה נכנס. האמנות מאפשרת שיח מחוץ לשיח הוורבלי. השיח הזה יכול להיות במקום חשוף יותר. הוא נכנס לשפה זרה שלא מכריחה אותו להגיב חזרה באופן מיידי. האדם יכול רק לשהות בזה, לקחת מה שהוא רוצה או לא לקחת כלום. זה השיח הפוליטי שאני מוצאת בו משמעות. המצב כרגע במדינה לא תלוי בדקויות. אם הייתי משכנעת חברה להצביע כך ולא אחרת המצב לא היה באמת שונה, אז כן, זה קצת כמו הר געש, כמו תקתוק שעון שסופר לאחור ועוד כמה חודשים שוב הדברים יחזרו על עצמם. אנשים יתעוררו לרגע וייכנסו למקום של פחד.

"דבר שנוכח מאוד בעבודות הוא המכנה המשותף של אנשים. אני כן מאמינה בשיתוף – להמשיך להקשיב לסיפורים של אינדיבידואלים, להמשיך להאמין שאם נדבר ונהיה קשובים יש אופציה לקצה חוט של הבנה. מחשבה שלפיה אפשר לחיות במציאות אחרת, משותפת, שההרס אינו המכנה המשותף היחיד".

הסכנה שעומדת בפני מה שאת עושה היא אסתטיזציה של העצב, רומנטיקה של האסון.

"דברים מאוד מלנכוליים דווקא משרים אופטימיות במובן מסוים. כל אחד נמצא בתוך עצבות מתמשכת, שלפעמים מלווה אותך בנועם ולפעמים משתלטת בכאב, אבל אתה לא לבד וזה נותן מקום לנחמה. אני מתעסקת הרבה במה שכן יש, במה שנשאר. יש הרבה חיבוק בתוך העבודות שלי. הרבה אנשים שנאחזים, שמתעלים. יש התעסקות עיקרית בקושי האנושי אבל יש גם בהרבה חמלה ואמפתיה. למרות הכל יש רגעים שבהם אנחנו סובייקט, לא רק חלק מההרס האינסופי".

עבודה של נעה יקותיאלי. צילום: אבי אמסלם

עבודה של נעה יקותיאלי. צילום: אבי אמסלם

העיסוק של יקותיאלי בוורסטיליות של הזיכרון התחיל מוקדם מאוד: "נולדתי וגדלתי בארצות הברית ועלינו לארץ כשהייתי צעירה, בכיתה בי"ת. לא ידעתי עברית אז בשנתיים הראשונות רק הסתכלתי. זו הייתה הסתכלות אחרת, ההתבוננות שהיא לא במה שנאמר. אמנות הייתה תמיד מקום שאִפשר לעניין השפתי לא להיות מכשול. מפני שבאתי ממקום אחר ילדים תמיד שאלו אותי שאלות. רק אחר כך קלטתי כמה המצאתי: 'כן, הייתי חברה של מרי־קייט ואשלי אולסון'. אתה לא חושב שאתה ממציא, אלא בונה דימויים של החיים שהיו לך. אני יותר אסוציאטיבית, כך שקשה לי להבדיל בין מה באמת קרה לבין הדברים שנסחפתי איתם. גם המושג 'בית' הוא דבר שהעסיק אותי ומעסיק אותי".

אחיה של יקותיאלי הוא האמן Know Hope, שתערוכתו האחרונה נסגרת בגלריה גורדון בדיוק כשתערוכתה של אחותו עולה בגלריה האחות. אולי משום שהקרבה ידועה מראש אפשר למצוא קווים מקבילים ביצירותיהם – בשתיהן עולות שאלות של הנצחה וזמן, של אמפתיה וכאב.

את רואה דמיון בעבודות שלך ושל אחיך?

"יש הרבה במשותף בעבודות שלנו, אבל זה מגיע ממקומות מאוד שונים. שפות אחרות על אותם תכנים, או תכנים שונים בשפה דומה – תלוי איך מסתכלים על זה. כן, יש דברים שאנחנו מבינים בלי לדבר עליהם".

יקותיאלי היא אוטודידקטית. את החינוך לאמנות ספגה בבית, כבת לשני הורים אמנים שחונכו בשיטת מונטסורי. "לא היינו רואים טלוויזיה. התעסקנו הרבה בחומר, יותר בלדבר, להסביר ולחשוב. הדרך שבה אתה מסתכל על דברים, הרגישויות שלך – כולן מושפעת מן הסתם מהילדות שלך".

כטוענת לתואר "הכבשה השחורה של המשפחה" ניסתה יקותיאלי ניסתה לברוח מהייעוד: "כשסיימתי תיכון למדתי תדמיתנות ועיצוב אופנה, רק את הפן הטכני. ניסיתי לא ללכת לכיוון של אמנות, אבל תמיד עברתי תהליך קונספטואלי. הבגד היה חסר משמעות מבחינתי. ידעתי שאני לא יכולה באמת לעשות משהו פרקטי. לא ידעתי מה לעשות עד שהחלטתי שאשכור סטודיו ופשוט אשב שם. ואז, בתוך החלל, הנוכחות בזמן מאפשרת לדברים לצמוח ולהתפתח בצורה טבעית. זה מה שקרה. לא הייתי במקום של 'אני רוצה להיות אמנית ולעשות אמנות', אפילו להפך".

כריכת הספר While They Were Moving, they Were Moved של נעה יקותיאלי. צילום: ברק ברינקר

כריכת הספר "While They Were Moving, they Were Moved" של נעה יקותיאלי. צילום: ברק ברינקר

נייר סופג

הספר מקבל את הצופה אל תוכו בחמש כפולות של שחור מושלם. זה הרבה מאוד שחור שלא ברור אם הוא קודר, או מטהר. כנראה שהוא בעיקר משהה. פנימה, אל תוך הספר, ייערם או ייפער בתוך השחור הר לבן. אולי הר געש, אולי האוורסט, אולי הר של זיכרון – עד שהספר מסתיים בלבן מוחלט. העבודות מוצגות שכבות שכבות, בקבוצות של שלושה אימג'ים: שכבה עליונה היא צילום, על פי רוב צילום נוף המודפס על ניר פרגמנט. מבעד לצילום השקוף למחצה מתגלית העבודה שתחתיו – כיחידה אחת וכשתי יחידות נפרדות. מתחת לעבודה הזאת יש עבודה נוספת המכילה את אותו החיתוך אך ה"מילוי" שלו שונה ויוצק לתוך הצורה משמעות אחרת לחלוטין – כמו צלקת שהחליפה את סיפור יצירתה שלה.

הנייר עצמו, כחומר פיסולי, נוכח בעבודתה של יקותיאלי. לא רק בעבודות החיתוך שהן בתפר בין דו ממד לתלת ממד, אלא גם בספר שמרובים בו סוגי הנייר השונים זה מזה בריחם ובמגעם.

"פעם הייתי יותר אובססיבית לגבי נייר. הוא שלט בי, הקפדתי למשל שהטמפרטורה בחדר לא תשתנה כי הנייר יהפוך גלי. עכשיו אני אוהבת את החיוּת שיש בו ומבינה שצריך לדעת לשחרר אותו. אני אמנם עובדת עם נייר איכותי, מוזיאלי, נטול חומצה שאני מזמינה מפריז, אבל הוא גם מאוד פשוט בסופו של דבר – קרטון שחור. אני עובדת תמיד עם אותו נייר ועם אותו סכין אבל מחליפה להבים. יש משהו בפשטות של החומר שעומדת בקונטרסט לתוכן: כן, זה פשוט מאוד – שחור ולבן, נייר וסכין, אבל יש אינסוף תחושות שונות ודברים שונים שאפשר ליצור מפוזיטיב ונגטיב".

לכל חיתוך נייר יש איכות משלו, כמו למשיכת מכחול: "המצב שלי משפיע אנרגטית על הצורה שבה אני חותכת, כי מה שנמצא בתוך הראש שלי עובר לחיתוך, גם אם הוא מאוד רפטטיבי. אני עובדת רק עם סכין אבל מבחינתי יש לי מלא מכחולים, אני יכולה למשוך את הקו בצורת ישרה ואני יכולה לרעוד טיפה ולתת לקו תחושה יותר שברירית. ברגע שמשהו נחתך החוצה אני לא מתקנת אותו. אני לא משתמשת בדבק. אין דרך חזרה".

השקת הספר והתערוכה, גלריה גורדון 2, חמישי 19:30

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV2 on: 9c1fb3a54fb92a3