טיים אאוט timeout

הצילומים שחושפים את הסוד המצמרר של מלון פאר בזיכרון יעקב

| מאת: מיטל רז

עילית אזולאי, מהאמניות הישראליות המוערכות מעבר לים, מתעדת מבנים בטכניקת צילום המאקרו, שמגיע לרזולוציות שהעין האנושית אינה מסוגלת לתפוס. עכשיו היא מגלה מה צה"ל עשה במבנה שנחשב לאחד משיאי האדריכלות בישראל

מתוך התערוכה של עילית אזולאי (באדיבות האמנית וגלריה ברוורמן)

אילו יכלו הקירות לדבר, העבודה של עילית אזולאי הייתה קלה בהרבה – הפרויקטים שלה הם תהליך עמלני ומסועף שלפעמים אורך כמה שנים. הם מתחילים בדרך כלל בתיעוד קירות של מבנים שמובילים אותה למסע בנבכי ההיסטוריה הלא מסופרת ושסופו לא תמיד ידוע. "אין פרויקט שהאוצר לא נושא אליי עיניים מודאגות, כי הוא לא יודע לאן הוא מתקדם", היא אומרת. אבל אזולאי אינה מתלוננת, להפך – רק תנו לה לטבוע בעבודת מחקר ארוכה של כמה שנים והיא תהיה המאושרת שבאדם. "אני מוכנה לגמרי לשלב הבא – סטודיו של שלוש קומות שבכל אחת מהן יושבת זרוע מחקרית", היא צוחקת.

כמעט עשור עבר מאז שאזולאי (47) פרצה אל זירת האמנות וכבשה פסגה אחר פסגה (בין היתר, אספנים גדולים ותערוכות ב־MOMA בניו יורק וב־KW בברלין). היא מזוהה בטכניקת צילום המאקרו שמגיע לרזולוציות שהעין האנושית לא מסוגלת לתפוס. באמצעותו היא יוצרת קולאז'ים פנורמיים ומסתוריים, כמעט סוריאליסטיים. את הפרקטיקה האמנותית שלה אפשר לקלטג תחת ז'אנר הצילום הארכיבי, שבארץ פופולרי בייחוד בקרב אמניות ("אני יכולה להבין למה נשים סקרניות לגבי התחום הזה", היא אומרת. "יש משהו נשי בסידור, בארגון, בפריסה ובמיפוי, אף שארכיונים באופן מסורתי אורגנו על ידי גברים").

עוד כתבות מעניינות:
תערוכה שהיא גם מסיבה? ביקרנו בניסוי הפומו הכושל
בנקסי הישראלי עבר אבולוציה וכבר לא מפחד להיחשף
האמנית רות פתיר רוצה את החלומות שלכם על משפחת נתניהו

חלק מהותי בעבודה שלה הוא שיתופי פעולה עם אנשי מקצוע שונים, בהם משפטנים, תחקירנים ובלשנים. "נוצר שולחן אחד שבו יושבים כמה אנשים מתחומי עניין שונים, כל אחד יוצא אל השטח, חוזר עם אינפורמציה ופורק אותה על שולחן העבודה כך שכולם מאוזנים", היא מספרת.

הצילום הוא רק חלק קטן בתהליך. עד כמה המדיום משמעותי עבורך?
"בשבילי הצילום הוא כלי עבודה, כמו ספוג. המצלמה היא כמו סורק שדוגם חלקים, היא צריכה להיות סבלנית, מאזינה ומציפה. הפרויקטים שמעסיקים אותי הם כמו שולחנות עבודה שמנסים להציף משהו שנמצא מתחת לפני השטח, משהו שההיסטוריה לא רוצה לדבר עליו. זה מורגש מאוד בארץ, יש הרבה עיסוק בכיסוי, בהסתרה ובאיזה נרטיב לספר".

בשנה וחצי האחרונות אזולאי, בן זוגה ושותפה ליצירה יונתן טואיטו וילדם מתגוררים בברלין. "יש התשה מהמאבק, מהתחושה שאין דרך להשפיע. קשה כבר להאמין שיהיה עתיד במידל איסט", היא מסבירה את סיבת העזיבה.

עילית אזולאי (צילום: שלומי יוסף)

ומה המסקנות שלך אחרי שנה וחצי בגולה?
"קשה להגיד, נדרשות שנתיים רק בשביל לסיים את הביורוקרטיה. מה שכן, יותר נוח לחשוב שם. בשום פרויקט שעשיתי בארץ לא הצלחתי להעמיק למטה ולצדדים ולעבוד בשיתופי פעולה בכזה שקט ונינוחות".

איך את מסבירה את זה?
"יש שם תפיסת מחר, זו תפיסת זמן אחרת שעדיין לא הצלחתי להדביק את הקצב שלה. ברמה מסוימת ההיעדר הזה כמעט מבהיל. אתה נוסע ואין גבולות. אתה רוצה שהגבולות יחבקו אותך".

מתקן הכליאה הסודי של צה"ל

בתערוכת היחיד החדשה של אזולאי, שנפתחה בשבוע שעבר במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב (CCA), היא ממשיכה את עיסוקה הארכיבי וצוללת עוד יותר לעומק. מדובר בפרויקט שנמשך שמונה שנים, הארוך ביותר שלה עד כה, ושבמהלכו תיעדה את מלאכת שיפוץ בית מבטחים בזיכרון יעקב – מבנה ברוטליסטי שעיצב יעקב רכטר ב־1968. בתחילת דרכו שימש בית הבראה מסובסד ובעשור הקודם שינה את אופיו והפך למלון יוקרתי. הבחירה של אזולאי במבנה, כותבת אוצרת התערוכה חן תמיר, משקפת "את המהפך שעברה ישראל ממדינה סוציאליסטית למדינה קפיטליסטית".

אזולאי הגיעה למקום שוב ושוב במשך כמה שנים, צילמה בקפדנות את פני השטח של הבניין בעדשת המאקרו, ניסתה לחדור אל השכבות ההיסטוריות, אבל בשלב מסוים הגיעה למבוי סתום. "עבדנו שש שנים ולא מצאנו כלום", היא אומרת, "ברגע שפתחנו את קבוצת המחקר גילינו שבשנות ה־70 המקום שימש מתקן כליאה סודי של צה"ל שהכניס לשם פדויי שבי".

מתוך התערוכה של עילית אזולאי (באדיבות האמנית וגלריה ברוורמן)

מתוך התערוכה של עילית אזולאי (באדיבות האמנית וגלריה ברוורמן)

הגילוי הזה הוביל אותה ואת צוות המחקר שלה – שכלל בין היתר תחקירנים, פסיכולוגית, בלשנית ודרמטורג – למסע בעקבות טיפול ניסיוני שנערך במקום בפוסט טראומה בפדויי השבי, שרבים מהם לא התאוששו ממנו. "הדבר הכי קשה בכל הסיפור היא השתיקה", מספרת אזולאי, "הפדויים חתמו על הסכם שאסור להם לדבר – לא על תקופת השבי ולא על הטיפול – וזה עשה להם שריטה עמוקה מאוד. שתיקות מסוג הה מעסיקות אותי הרבה".

מתוך התערוכה של עילית אזולאי (באדיבות האמנית וגלריה ברוורמן)

מתוך התערוכה של עילית אזולאי (באדיבות האמנית וגלריה ברוורמן)

התערוכה בנויה כמעין זרם תודעה של שברי מציאות וזיכרונות, והיא כוללת סדרת עבודות צילום גדולות שמציגות כמה זוויות מבט, חלקן שולבו עם "פסלי טראומה" שמסרו לה הפדויים; עבודת מיצב מינימליסטית שכוללת ראיונות מתומללים עם חמישה מתוך 43 השבויים, "חמישה טיפוסים בחברה הישראלית שאתה חייב להיות אחד מהם כדי לשרוד", כדבריה; וקטע מתוך סרטה התיעודי של סוזן סונטג "ארצות מובטחות" אשר צולם בישראל אחרי מלחמת יום כיפור – היחיד שמתעד את הניסוי השנוי במחלוקת. השקט המקפיא בתערוכה מופר חמש פעמים ביום, כשקול קינה מכמיר לב מתוך הסרט של סונטג מפלח דרך מגפון את חללי התצוגה.

יש פער גדול למדי בין המחקר הארוך לתוצאה הסופית בגלריה, שהיא קצת אמורפית. את לא חושבת לפעמים לזנוח את החזותי ולהציף את המחקרים במציאות?
"זו הפעם הראשונה שבה ההצפה של המידע הייתה קשורה לתהליך המחקרי, וזה היה אתגר גדול מאוד להביא את אחורי הקלעים לפרונט. החזותי חשוב לי מאוד, ואני מקווה שהוא עובד ברמות אחרות של תדרים. אני רוצה לקוות שזה מספיק".

← עילית אזולאי: בדבר השתיקות, המרכז לאמנות עכשווית, צדוק הכהן 2א', עד 18.4

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: f2fadbfc0df0