טיים אאוט timeout

גואל פינטו רוקד על כיסא ואריק ורדי מתבדח עם נערים מחוצ'קנים

| מאת: גיא פרחי

חודשיים לאחר עלייתו לאוויר של כאן 11, הערוץ הטרי סובל משילוב של מחלות ילדות האופייניות לגוף תקשורת חדש עם כמה סימפטומים גריאטריים שנשארו לו מגלגולו הקודם כרשות השידור הקשישה, אבל פה ושם יש גם פנינים של ממש. 24 שעות עם הערוץ החדש

  • https://static2.timeout.co.il/media/2017/07/sizes/חמש-מקורי-צילום-יחצ-7-עותק_H_wo_680_382.jpg
חמש מקורי (צילום: יח"צ)

בוקר: מופע המחול של גואל פינטו

גואל פינטו רוקד משולהב על כיסאו באולפן הרדיו, נהנה בטירוף ממסיבת אוזניות הכוללת את עצמו בלבד. הציפייה לפתוח את הבוקר בהדרגה ובקצב נינוח מול תוכנית אירוח שבה זוג מנחי טפלון ימצה את העסיס של ענייני דיומא, הייתה תמימה. תוכניות מסוג זה כרוכות בהוצאות החורגות מן התקציב הבסיסי של השידור הציבורי: מוניות לכוכבי פייסבוק רגעיים שיתארחו בה לאחר שהדביקו פוסט זועם בעמוד של משרד ממשלתי אקראי, תחקירנים שיאתרו שפים שיסכימו להביא מטעמים מזדמנים ממטבחם וכן הלאה. בתאגיד בחרו בחיסכון: אם יש כבר תוכנית רדיו בהנחייתו של גואל פינטו, הם פשוט יציבו בה מצלמה ויריצו אותה למשך שעתיים בשידור ישיר. אם ירצו לנגן שיר, כפי שקורה מעת לעת בתוכניות רדיו, פינטו פשוט ירקוד לעיני הצופים שקורי השינה עדיין מסמאים את ראייתם גם ככה.

עוד כתבות מעניינות בנושא:
"הטרמפיסטים" חוזרת לעונה שנייה
תכנית התחקירים החדשה של "כאן" מקפיצה את הרמה
רצועת הלילה של "כאן" דואגת לסטלני ישראל

כחודשיים חלפו מאז שערוץ הטלוויזיה של התאגיד עלה לאוויר באפיק 11, וכעת אפשר כבר לשלול מהם את התואר האפולוגטי "בהרצה", אף שמצדם הם עוד משתמשים בו לפעמים. התהודה הציבורית שלוותה להקמתו שככה עם השבועות, ודווקא עכשיו ראוי לבחון את איכות הטלוויזיה שהובטחה לציבור שהשתוקק לה. כאן 11 איננו מיועד לצפיית בינג' בת 24 שעות וגם לא מומלץ לאופי כזה של צפייה, אך בכל זאת יש ביכולתה של צפייה כזאת להעיד על כמה מקווי האופי התת קרקעיים של התאגיד, כגון השאיפה הכרונית לצאת בסדר עם כולם והצורך לברר מדוע הישראלים אוהבים כל כך את גאנז אנד רוזס שלוש פעמים ביום שידורים עם שלושה אורחים שונים. כן, היו גם כמה סינקים של חברת החדשות שפומפמו בזה אחר זה בדומה לעינויים הוויזואליים של "תפוז מכני".

צהריים: יום המתים החיים

רצועות הצהריים של כאן 11, המגיעות לאחר תוכנית הבוקר של פינטו ושאולות מהטלוויזיה החינוכית, הן רטרוספקטיבה מייגעת לרגעים ה"גדולים" של הטלוויזיה הישראלית. נכון, אף אחד לא אמור לצפות בהן ממילא מלבד גמלאים או חולי שפעת שעדיין לא יודעים להוריד טורנטים, ובכל זאת לא ברור מדוע ערוץ צעיר שכוחו עוד במותניו צריך לשדר פרק של "קרובים, קרובים" בשעות הצהריים המוקדמות, ואחריו פרק של "מסע עולמי" מהימים שבהם דגים נאים עוד נחשבו פה לאקזוטיקה פרועה. יש לציין שכל זה כבר הגיע אחרי שאריק ורדי התבדח עם שני נערים מחוצ'קנים על תפקידי הצ'לו והפסנתר בסונטות של בטהובן ("אינטרמצו עם אריק"), ואלכס ומיכל אנסקי ליהגו עצמם לעייפה עם יורם יובל ("שיחת נפש"). בשעה 17:00, כשתוכניות המקור של התאגיד מגיעות לגאול את הצופה משרשרת הייסורים, הוא כבר שרוי בשלב הדמדומים שבין ערות לשינה.

שיחת נפש צילום שני צדיקריו_P

מלהגים לעייפה. "שיחת נפש" עם יורם יובל (צילום: שני צדיקריו)

"חמש מקורי" בהנחיית ענת קורול ודרור פויר הייתה חיננית, בעיקר בזכות הכריזמה של פויר. מכל האורחים שנשאלו באותו יום על הופעתם הקרבה של גאנז אנד רוזס (אביעד רוזנבוים אצל פינטו, שם טוב לוי בתוכנית התרבות הלילית), אהבתי בייחוד את תשובתו של אלי זולטא, סולן להקת אלמנה שחורה שהמעיט בחשיבותם ההיסטורית וגרס שהם לא יותר מהערת שוליים ללד זפלין. אחריה הגיעה התוכנית הכלכלית של דב גילהר, שלכדה את תשומת לבי עם אייטם על שואב אבק שיכול לעשות גם ספונג'ה. ב"שבע אקטואלי" צץ כבר בפעם החמישית לפחות באותו יום סינק של צחי הנגבי נואם על הסכמי המים עם הרשות הפלסטינית, וזו עברה טלוויזיונית שיש עמה קלון.

ערב: יש כאן תקווה

בכאן 11, כך אפשר להבין עם חלוף השעות, מאמצים את הייעוד הממלכתי במלוא ההתרפסות ומבקשים להפוך לשוויץ של ערוצי הטלוויזיה הישראליים. במהדורה המרכזית שודרה כתבה על התפנית בקו המוזיקלי של כאן 88, לרבות ריאיון עם המגיש לשעבר בועז כהן, ולא נחסכה ביקורת כלפי אנשי התאגיד עצמם. בתוכנית הלילית של רומי נוימרק מאפסנים את האגו באופן קבוע, ופותחים גם עם כותרות המהדורה של ערוצי החדשות המקבילים. בפאנל של התוכנית "עד כאן" תמצאו תמיד איזון בין קומיקאים ימנים לקומיקאים שמאלנים, אף שהימנים הם אינהרנטית מצחיקים פחות (באופן גורף, אגב). הערוץ לוקה באותה תסמונת פולנית המבקשת לצאת בסדר עם כולם. זו אתיקה ראויה להערכה, אבל לעתים היא באה גם על חשבון התוכן ואחראית על הארשת המבולבלת והאפרורית שממנה הערוץ מתקשה להיפטר באמת.

מיכאל הנגבי, "עד כאן" (צילום: בני בכר)

הימנים אינהרנטית מצחיקים פחות. מיכאל הנגבי ב"עד כאן" (צילום: בני בכר)

כך או כך, אם הערוץ פותח את יום השידורים ברטרוספקטיבה כלל ישראלית, עם סיום המהדורה הוא נוחת (מטפורית) בשנות ה־90 עם השעשועון "המרדף" בהנחיית עידו רוזנבלום. התפאורה צנועה, הסוף ידוע מראש (הבית תמיד מנצח), ובכל זאת הפורמט יוצר מתח מתון ואפשר לראות בו מקור נדיר לבידור אינטליגנטי. כשהסתיים הפרק זה כבר ממש מצער, אולי כי התרגלנו לסחטנות הזמן של הערוצים המסחריים (תוכניות ערב באורך שעה שמורות רק לשידור הציבורי) ואולי בגלל הידיעה שעוד מצפות לי רצועות לילה לא קלות בהמשך, לרבות תוכנית תרבות שתארח את ויקטוריה חנה ושם טוב לוי.

כאן 11 עדיין לא הצליח להיפטר מרוח הרפאים של ערוץ 1, והכוונה היא לא רק לאילוצים שנכפו עליו בגזרת החדשות, אלא בעיקר למחסור בכריזמה, לתקלות השידור (לאורך היום הורגשו פערי ווליום במעבר למבזקי החדשות) ולהיעדר המשווע באומץ ובמאפיינים ייחודיים משלו. בשביל להבין את זה לא חייבים להיתקע מולו במשך יום שלם, מספיקות גם 15 דקות.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: f2fadbfc0df0