הצד האפל: הפופ כבר לא בריא בנפשו, ואלו חדשות מעולות
דיכאון, חרדה ואובדנות כבר אינם נחלתו הבלעדית של עולם הרוק: עולם הפופ התפכח מהפנטזיה הנוצצת והחל לעסוק בפתיחות במחלות נפש. השינוי טמון בטרגדיות, בטוויטר ואפילו בהתפתחות הז'אנר
ביחסים בין מחלת נפש ויצירתיות יש כמעט פטישיזציה. המלחין אוסקר לבנט, שהיה מכור לתרופות ואושפז במוסדות פסיכיאטריים, התייחס לזה כשאמר כי "יש קו דק בין גאונות ושיגעון. אני מחקתי את הקו הזה". את האמירה של לבנט נוטים לייחס לאמנים שעסקו ב"אמנות השיגעון" כגון ואן גוך, ובשנים מאוחרות יותר – כשמחלות נפש עדיין הודחקו או טופלו בחדרי חדרים – למוזיקאים כמו ג'ימי הנדריקס וקורט קוביין, שעסקו בגלוי בנטייה לדיכאון כחלק מתנאי הקבלה של הז'אנר. אלא שהעיסוק בדיכאון אז היה מצומצם והעמדות המקובלות התבססו על פחד אוניברסלי. המילה Shrink, שהייתה נפוצה בעיקר במאה הקודמת, מדגימה את האופן שבו תרבות המערב התייחסה לנפש – צריך לכווץ במקום להרחיב, להדחיק במקום לטפל. הכיווץ (או אפילו היעדרו במקרים של הדחקה מוחלטת) בדרך כלל הסתיים בפנייה לסמים, במנות יתר ובמוות בגיל צעיר.
מאז עידן הרוק, שהסופים הטרגיים של כוכביו הפכו לחלק בלתי נפרד מהמיתולוגיזציה שלו, מתו גם מוזיקאים מז'אנרים אפלים פחות. בהם, אולי הבולטות מכל, היו וויטני יוסטון ואיימי וויינהאוס. הראשונה צמחה מהסול והרית'ם אנד בלוז, השנייה צמחה מהג'אז הקלאסי, ושתיהן הפכו לכוכבות פופ הנתונות לחסדי התקשורת והציבור. הנסיבות האלה, יחד עם היסטוריה משפחתית בעייתית, הובילו לצריכת יתר של אלכוהול וסמים ובסופו של דבר למוות.
עוד כתבות מעניינות:
מדריך ההופעות השלם ל-2019-2018
כוכבת "האקסית המטורפת" על הקשר בין יהדות לחרדה
"לא בטוחה" הפכה לנביאת גל ההיפ הופ הנוכחי
זה כמובן לא נגמר שם. בשיר הפותח של אלבומו החדש, "Swimming", שר מק מילר: "אני רק צריך מוצא מהראש שלי / אני אעשה הכל בשביל מוצא / מהראש שלי". 11 רצועות אחרי זה, בשיר "2009", הוא שר: "היום כל מה שאני עושה זה לזרוח / לקחת נשימה ולהרגיע את מוחי", וגואל את עצמו מהנפש החולה. חודשיים אחרי שיצא האלבום נמצא מילר מת בדירתו שבקליפורניה, ככל הנראה בגלל מנת יתר של סמים. הוא היה בן 26, עוד לא בגילו של אביצ'י, שהתאבד באפריל האחרון בגיל 28.
לא למילר ולא לאביצ'י היה פרופיל שמתאים למיתות המיתולוגיות של המוזיקה המודרנית, אם זה מועדון 27 של הרוקנ'רול ואם זה מוות בירי כנופיות שמזוהה עם היפ הופ. אלא שהיעדר הפרופיל הוא לא הסיבה שהמוות של מילר ואביצ'י ארצי יותר ומיתי פחות – אלא דווקא השינוי שחל בתעשיית המוזיקה, שמגלה נכונות חדשה לדון בבריאות הנפש.
כללי משחק חדשים
את השינוי בגישה של עולם הפופ (במובן הרחב שלו) אפשר לתלות בכמה גורמים. הראשון והברור מאליו הוא הרשתות החברתיות, שמאפשרות אינטראקציה אורגנית ומעודדות פתיחות בין משתמשים. וידויים, למשל, יכולים להעלות את ערך הפרסונה האינטרנטית של אמן בצורה דרמטית, בניגוד להתנהגות פורמלית שלא חושפת חולשות ונשארת רחוקה ומנוכרת.
can i pls have one okay day. just one. pls.
— Ariana Grande (@ArianaGrande) September 27, 2018
לכך אפשר להוסיף גם אירועים תרבותיים שנתפסו כפומפוזיים בתעשייה, כמו אמינם שהתוודה על המאניה־דפרסיה שלו, או בריאן הארווי מלהקת הבנים הבריטית איסט 17, שב־2015 צילם את עצמו מנפץ מזכרת של הלהקה וקורא "זה מה שאני חושב על תעשיית המוזיקה המזוינת שלכם". אחר כך התברר שהוא הגיע לנקודת ייאוש כלכלית ופסיכולוגית, סבל מדיכאון ושקל להרוג את עצמו.
אחרי אמינם והארווי התור לתא הווידויים של הפופ התארך – הכל כדי לצאת ממנו נקי יותר: קנדריק לאמאר, למשל, סיפר בריאיון ל־MTV שבמהלך הקלטות "To Pimp a Butterfly" היו לו מחשבות אובדניות; דמי לובאטו דיברה על הרס עצמי והסרט התיעודי שהוציאה, “Simply Complicated”, שימש פלטפורמה לאנשים הסובלים מהפרעות נפשיות, כולל סכיזופרניה והפרעה דו קוטבית; קארדי בי נשאלה בתוכנית של הווארד סטרן על הלחצים הנפשיים שהיא חווה, והתגובה שלה הדגישה אספקטים מטרידים בחוסר היכולת להתמודד עם הטיפול הנדרש לנפש – ובאופן שבו זה מחלחל בצורה קיצונית יותר לקבוצות מיעוט. "אתה רוצה לדעת משהו?", היא אמרה לשטרן, "בלי להעליב… אנשים חשבו שאני צריכה טיפול, ואני הייתי כזה 'אהא, שחורים לא צריכים טיפול, אנחנו הולכים לכנסייה, מתפללים על זה'". בהמשך סלינה גומז סיפרה על הדיכאון והחרדה שמהם היא סובלת, כמו גם אדל שדיברה לא מעט על המאבק שלה בהתקפי הפאניקה שחוותה. הרשימה ארוכה – גם קניה ווסט, ביונסה, ליידי גאגא, זאין מאליק, קאשה, בריטני ספירס, סיה, כריסטינה אגילרה וג'סטין ביבר הפסיקו לחסוך בפרטים על מצבם הנפשי.
האירועים האלה הבהירו כי התעשייה כבר לא יכולה לענות רק על הצורך לבדר כמו שהיא לא יכולה עוד להפוך את המוות למיתי. האחריות הזאת נובעת לא רק מהמחויבות לקהל אלא גם מאופי העבודה של מוזיקאים, שחשופים יותר למצוקות נפשיות. סקר שנערך בבריטניה ובדק 2,000 מוזיקאים מקצועיים הראה ש־71 אחוז מהנבדקים חוו חרדה ו־68.5 אחוז מתמודדים עם דיכאון. הסיבות, לפי הסקר, הן הדרישות הנוקשות, הבידוד החברתי והמתח הבלתי פוסק שמתלווה למקצוע. כל אלה הם קרקע פורייה לגידול בעיות פסיכולוגיות שבעבר הקונבנציה הייתה להדחיק אותן ועכשיו צפות בצורה מוגברת.
עניין נוסף הוא המוזיקה עצמה, שהגבולות בה היטשטשו והקרוס ז'אנריות (סוגות מוזיקליות שמתערבבות אלה באלה) הפכה להכרחית. הפופ הוא כבר לא רק פופ מפני שהוא נושא בתוכו אלמנטים דומיננטיים שנלקחו מז'אנרים אחרים. מכיוון שאלה כללי המשחק החדשים, המגבלות שחלו על הפופ בעבר, כגון המטרה הנעלה לבדר, כבר לא חלות עליו, בזמן שדפוסים שהושאלו מז'אנרים אחרים, למשל העיסוק במצבים נפשיים, הפכו רלוונטיים עבורו.
העיסוק המפוכח התגלגל גם למוזיקה עצמה (ולהפך), כמו בשיר של לוג'יק, "1-800-273-8255", ששמו נושא את מספר הטלפון של ארגון למניעת התאבדות; באלבום של אריאנה גרנדה שעוסק כולו בטיפול נפשי; ובישראל – עם אמנים כגון נצ'י נצ' ועדי אולמנסקי, שמתעדים התמודדות עם חולשות הנפש במוזיקה ומחוץ לה.
המוזיקאים המובילים בתעשייה – שעד היום נופפה רק בדגל הפנטזיה על כוכבי פופ או במיתולוגיות שעוסקות בכוכבי רוק – מחפשים גאולה מכל סוג שניתן: פסיכיאטרית, דתית או חברתית. בשיר "Wings" שר מילר: "השמש זורחת / אני יכול להסתכל על האופק / הקירות ממשיכים להתרחב / אני רק מקווה שלא אמצא אותם", ודוחה על הסף את הנרטיב המסוכן של ההדחקה. באופן אירוני, המשפט הזה הוא חלק מהסיבות שבעתיד סופים כמו זה של מילר עשויים להימנע.
רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון | להורדה לאנדרואיד