פופ סתם: "כוכב נולד" לא מבין את הז'אנר שהוא מבקר

הפגישה הראשונה בין ג'קסון מיין (בראדלי קופר) לאלי (ליידי גאגא) ב"כוכב נולד" החדש מתרחשת מאחורי הקלעים של הופעת דראג. ג'קסון, כוכב רוק מפורסם, לא ממש מתלהב מהרעיון לראות דראג קווינז עושות ליפסינק, אבל אלי לא כזו – היא שרה בעצמה והפרפורמנס שלה צנוע למדי. הדבר היחיד שבכלל רומז לדראג בפרפורמנס שלה הוא הגבות הדקיקות שהיא מדביקה כמחווה לאידית פיאף. ג'קסון השיכור מרותק מהגבות האלה ומסיר אחת מהן בעדינות כדי לראות את אלי "באמת". היא ממהרת לכסות את פניה במבוכה. המפגש המתוק-מביך הזה הוא הצהרת כוונות של הסרט, שמנסה באופן מגושם למדי לדבר על אמת, הצלחה והקשר ביניהם. זאת גם קריצה לגאגא, זיקית שנהנית להתחפש ולשבור את הנוסחה הסטנדרטית של "כוכבת פופ סקסית", כולל הופעות דראג של ממש, בהן אימצה אלטר אגו גברי.

ליידי גאגא ובראדלי קופר אותנטיים.

כממשיכת דרכן של כוכבות פופ ענקיות כמו מדונה, גאגא הפכה את הפופ האמריקאי למוזר וקווירי יותר. בתחילת דרכה הנוכחות ההיפר-נשית שלה, עם פאות בצבעים בוהקים ואיפור לא טבעי בעליל, גרמה לרבים לתהות האם היא בעצם טרנסג'נדרית. היא צחקה על זה בקליפ, כמו שצחקה או התכתבה עם הביקורת שספגה לאורך השנים בשירים, בקליפים או בראיונות. היא גם אף פעם לא התביישה בהיותה כוכבת פופ – להפך, היא עירערה על הרעיון שפופ הוא ז'אנר מוזיקלי שטחי ומוגבל, נטול יומרה אמנותית. "כוכב נולד" לא מרגיש כמוה. הסרט לא באמת מבין מוזיקת פופ והתפיסה שלו את תעשיית המוזיקה מיושנת. הוא יודע שהיום יש הרבה זמרות עם שם פרטי בלבד ושהגרדיאנט עשה קאמבק, אבל מכל בחינה אחרת הוא נשמע כמו תיכוניסט טרחן שמייבב על "התמסחרות".

אלי וג'קסון מתאהבים אחרי שהיא מצטרפת לסיבוב ההופעות שלו וזוכה לאהבת הקהל בזכות ביצועים מלאי נשמה לשירים שכתבה בעצמה. רגע אחרי שהיא מסיימת לשיר בלדה מרגשת, היא מקבלת הצעה להקליט אלבום משלה ממפיק (רפי גברון) עוצמתי ומרושע, כאילו השנה היא 96 וחובבי מוזיקה עדיין מפחדים מחברות תקליטים דורסניות ובלתי מנוצחות. במהירות הבזק המפיק המפלצתי הופך את אלי לכוכבת פופ סתמית עם קול מסונתז ושירים על בנים וסמסים. למה הוא בכלל החתים מוזיקאית שעיקר האפיל שלה עד אותו רגע היה כישרון לכתיבת פזמונים ומנעד קולי מרשים? ככה זה בתעשיית המוזיקה, אם הם לא יקריבו אמנים מוכשרים בליל ירח מלא הם יתפוררו וימותו.

האלבום של ליידי גאגא Artpop שעוצב ע"י ג'ף קונס

במציאות, חברות התקליטים קורסות ופופ שטוח ומסונתז הוא כבר מזמן לא הסחורה הכי לוהטת בשוק. לכוכבות הפופ הכי גדולות ומצליחות יש אישיות ודעות שהן לא מהססות להשמיע, וגם המוזיקה שלהן עוסקות בעוד נושאים מלבד "תראו איזה חתיך אני מתה". לא כל סרט צריך להיות ריאליסטי, אבל כזה שלא מפסיק לברבר על החשיבות של "אמת" ו"אמירה" באמנות צריך לפחות להבין את התעשייה שהוא מבקש לבקר. ואם הוא לא, אז שלפחות ייתן מקום אמיתי למאבק בין החלומות האמנותיים של אלי למציאות התאגידית. המהפך הפופי מוצג כטרגי, למרות שאלי עצמה נראית די מאושרת מהצלחתה, ואנחנו לא יודעים מה היא חושבת על האלבום שלה והפרסונה שאימצה. כש"לה לה לנד" התלונן על המסחור והזיוף של תעשיית המוזיקה, הוא לפחות הביא את ג'ון לג'נד כדי שיהווה קונטרה שפויה, משכנעת וכיפית לג'זיסט הטהרן שגילם ריאן גוסלינג. מה יש כאן? סצנה אחת שבה אלי יוצאת נגד המפיק ומסרבת לחמצן את השיער.

עוד כתבות שיעניינו אותך:
מה הקטע עם נינג'ה ישראל?
הגילגולים המרתקים של "כוכב נולד"
נטפליקס החזירה את הקומדיה הרומנטית לחיים

הצופים אולי ייצאו מהסרט מאוהבים באלי, אבל זה לא באמת הסיפור שלה, אלא של ג'קסון, האמן המנוסה שרואה דרך "הזיוף", ומכאן כל הטרגיות. יותר מזה, הסרט משווק כמעין אגדה פמיניסטית שהיא יותר מסיפור אהבה סטרייטי נטו, אבל הוא בז דווקא לז'אנר שנחשב נשי (וגם גיי פרנדלי, הרי לאלי יש חבר טוב הומו וחבורת מעודדות דראג קווינז) ומתרפק על גבריות ישנה עם ניחוחות אמריקנה. הז'אנרים שג'קסון מעדיף – רוק, קאנטרי, בלוז – מוצגים כאומנותיים, חשובים וכמובן "אמיתיים", כאלה ששמים במרכז את "הקול" של היוצר ואת מה שיש לו לומר. את האמת לא אומרים חלילה עם ליפסינק, רק עם גיטרה אקוסטית. בניגוד אליו, הפופ מוצג כמכשול, משהו שצריך לאכוף בשביל להביא אמירה אמנותית משמעותית, ובו זמנית גם כעתיד המאיים שמוחק את האמנים השורשיים שלא אוהבים להתאפר או לרקוד.