ממצרים ועד טופאק: הסיפורים ההיסטוריים הופכים לאגדות ילדים

האגדה מספרת שילדים לא אוהבים אגדות יותר. הם נולדים עם "עמי ותמי" ו"עוץ לי גוץ לי" מוטבעים להם ב־DNA, ובאופן כללי סולדים מהנושא אלא אם הוא מגיע בעטיפת סרט של דיסני. אפשר להבין אותם. דורות על גבי דורות של ילדים גדלו על סיפורים פסיכופתולוגיים עם פאנצ'ים שעיקרם "ואז שרפו אותם בתנור!", ורק בעידן התבונה של המאה ה־20 נזכרנו שהאחים גרים והנס כריסטיאן אנדרסן בכלל לא כתבו את הסיפורים שלהם לילדים ושבאותה מידה היינו יכולים להקרין לזאטוטים את "המסור" לפני השינה.

ובכל זאת, הרעיון של "אגדות לילדים" ממשיך לשגשג בתרבות, כי אם יש משהו שמבוגרים לא אוהבים לעשות זה להודות בטעויות. בעשור האחרון, לצד ניסיונות לייצר אגדות עדכניות, פמיניסטיות והומניסטיות יותר (או פשוט מקריפות פחות), התפתחו בקצב מהיר תתי הז'אנר העוסקים בגיבורים אמיתיים ובסיפורים אמיתיים שאורזים את ההיסטוריה האנושית ומנגישים אותה לדורות הבאים, המסרבים משום מה לקנח את אפם בשלב זה.

"פטיש המכשפות" (איור: עינת מגל שמאלי)

עוד כתבות מעניינות:
מה קורה כשמפגישים דראג קווין עם ילדים בגילי יסודי?
יותר ויותר הורים בוחרים בחינוך ביתי במקום בית ספר
סדרת הספרים שכל הילדים (ובמיוחד הילדות) חייבים להכיר

הכרך הראשון של "אגדות אמיתיות" מאת תום ביקין־אוחיון, שיצא בשבוע שעבר לאור, עושה טריק לא פשוט: הוא כורך יחדיו 30 סיפורים היסטוריים, רובם סביב דמויות במנעד זמן רחב, שמתחיל בנסיכה האשורית זנוביה ומסתיים בטופאק שאקור – 30 סיפורים שלא מתאמצים להתחנף ולהתיילד אל קהל היעד, אבל גם לא מטרחנים אותו בשיתוף יתר של מידע. ביניהם, וזה כנראה הקסם האמיתי, שזור קו דק ועדין של סאבטקסט המבליט גיבורות נשכחות וגיבורים שנשמטו מהנרטיב הקולקטיבי, באופן שעשוי לרגש דווקא את ההורים עד דמעות.

זה לא שסיפורי האגדה האמיתיים האלה הם ניסיון אינדוקטורינציה עם פטיש של חמישה קילו, אבל הקו הפמיניסטי וההומניסטי ברור. כך, למשל, נחתם סיפורה של המלכה המצרית הפציפיסטית חתשפסות בקריאה ישירה לקוראים: "כשמנהיגיכם מנסים לשכנע אתכם שהדרך היחידה לנצח היא דרך המלחמה, זכרו את חתשפסות! זכרו אותה אף על פי שאיש מהם לא רוצה שתזכרו אותה. זכרו שפעם הייתה מלכה שהצליחה לקיים ממלכה אדירה ומשגשגת בדרכי שלום". דאם איט, ילדים, שוב נכנס לי משהו לעין.

תום ביקין-אוחיון (צילום: יעל בר כהן)

אבל המבחן החשוב של "אגדות אמיתיות" אינו בהקסמת ההורה השמאלן הממוצע (זה קל, אפילו בני גנץ הצליח להקסים אותו לרגע). המבחן מגיע ברגע הקריטי שלפני השינה ולפחות במקרה של בת ה־5 הוא עבר בהצלחה דרמטית: הקראה רצופה של "דיוגנס המאושר", "דרכו של אשוקה" (שליט האימפריה המאורית) ו"צ'ין שה חואנג די" (הקיסר הראשון של סין) שלחה אותה לארץ החלומות האגדית כשהיא חמושה במידע רב ובכמה צחקוקים, מותשת קמעה מכובד המשקל של המציאות ומלאת פליאה מכך שהסיפורים "קרו באמת". במקביל, בולען הספרים שהוא בן ה־8 קרא בספר עצמאית ופסק שהוא "די טוב", המחמאה הגדולה ביותר שכל דבר שאינו קלפי ליגת האלופות יכול לקבל ממנו.

ברמה הפרקטית "אגדות אמיתיות" יכול להיות גם פלטפורמה מצוינת לשעת סיפור בכיתות היסודי הנמוכות (יש לספר אחרית דבר שמתייחסת לכך ישירות) וחגיגה לפדגוגים שוחרי היסטוריה, אבל מה שהופך אותו לפרויקט חשוב באמת הוא אותו מיקוד כאילו אגבי בשוליים, בדמויות ובסיפורים הנשכחים שהיינו חייבים דווקא לזכור – ובמובן זה יש כאן גם לקורא המבוגר לא מעט לגלות ולחשוב עליו. "את האמת אסור להשתיק", מצוטט טופאק שאקור בעמוד האחרון של הספר. ואת זה אף פעם לא מוקדם או מאוחר מדי ללמוד.

כריכת "אגדות אמיתיות" (איור: ליהי וייס, עיצוב: טל הרדה)

← "אגדות אמיתיות", פנק ספרים, 94 ש"ח