עיר הזיה: הדברים שהכי חסרים לנו במקומות הכי אהובים

תל אביב היא אולי העיר היקרה בעולם, אבל יש דברים שממש אין לנו בעיה לשלם עליהם. הבעיה, גם ובעיקר במקומות שאנחנו הכי אוהבים, היא שהם לא קיימים. והם צריכים להיות קיימים. פשוט תביאו אותם ודי להיות הזויים.

נחמה וחצי // חלב שיבולת שועל 

מינורי לכאורה אך משמעותי בפועל: בזמן שבכל בוטקה איזוטרי היצע סוגי תחליפי החלב הוא בראש ובראשונה, דווקא במוסד המוביל לעסקנים תל אביבים שדוגרים ממושכות מול הווטסאפ ווב בטענת עבודה, דווקא שם חוטאים באפליית חלב השיבולת, אחד התחליפים הפופולריים והמוצלחים שיש. בנחמה וחצי מחזיקים רק שקדים וסויה, כן סויה, כאילו שאנחנו בניינטיז. עצוב.

נחמה וחצי (צילום: אנטולי מיכאלו)

לוציפר // חצי בירה

יש אנשים שאוהבים שמתייחסים אליהם לא יפה. האנשים האלה הם עובדי "הארץ" שמגיעים לבר הרועש על מנת לדבר אך ורק לאוזן של בן.ת שיחם משל היו באתגר טלפון שבור. המעט שאפשר להציע להם הוא חצי טובורג מהחבית אך היא נמכרת מסיבה מסתורית אך ורק בשלישים, הכמות המשתלמת פחות, למרות שמוחזקות שם גם כוסות חצי בשביל הגינס. תעלומה.

לוציפר (צילום: יח״צ)

הבסטה // בירה מהחבית

מסעדת השוק היחידה בסביבה שבאמת ראויה לתואר הזה מציעה מגוון רחב ועשיר של יינות ומאכלים, אך מתבלט בה ההיעדר המשמעותי של בירות מלבד האופציה המפדחת של סן מיגל בבקבוק 200 מ"ל. בסדר, רוצים לקדם שם את תרבות היין וגם היצע הקוקטיילים מרשים, אך השתכרות מתוקה של שישי צהריים לא שלמה מבלי לספק פתרון לבן הסטרייט בשולחן שפחות בקטע של לדפוק את הראש מיין לבן. 

הרצל 16 // הזמנת שולחן

אנחנו יודעים מה אתם חושבים – "אבל מה עם הפורט" – וזה נכון, המתנה של שעות ברחבת בית הכנסת הגדול היא אולי בין המנהגים הביזארו-משפילים ביותר שיש לנו בעיר, אבל אם יכולנו להתקשר פשוט לא היה מקום אף פעם לאף אחד. בהרצל 16, לעומת זאת, התור קצר הרבה יותר ואנשים מגיעים לאכול ארוחות ערב, מן הראוי שיתאפשר להם לשריין מקום באחד משלל השולחנות ולא לעמוד במבוכה ליד המארחת. מספיק קרינג' לנו תודה.

הרצל 16 (צילום יח"צ)

אוגנדה // חניה לאופניים

מצוקת החניה האמיתית של תל אביב היא לדווש לאוגנדה בחמישי בערב ולגלות בכל פעם מחדש שעלייך לצעוד קילומטר לפחות על מנת להגיע למתקן אופניים ראוי. האינפלציה בדו גלגלים מציפה את המקום קשות, ולמרות הניסיון היפה להנכיח מתקן נייד לאחרונה, הביקוש עולה עשרות מונים על ההיצע. שנייה לפני שסוללים פה עוד שביל אופניים נחוץ, נדרש גם תכנון עירוני מחודש לחניון מיקרומוביליות בסמטת בית הבד וסביבתה.

אוגנדה. צילום: דין אהרוני רולנד

קפליקס // משהו לנשנש

עם כמה שאנחנו רוצים להתרכז בעבודה החשובה שיש לנו לעשות מהקפליקס, הסטודנט בכל זאת צועד על קיבתו, ואם אנחנו רוצים להעביר יום שלם מחוץ לבית מתודלקים במנות קפאין משובחות אחת אחרי השנייה, מוטב שגם נכניס משהו לפה בין לבין כדי לא לקבל התקף חרדה מול מועד הגשה או התמוטטות עצבים מול מייל פאסיב אגרסיב (ולא, עוגיה לא תספיק, אנחנו זקוקות גם לאוכל עם יותר מאב מזון אחד או שניים).

קפליקס. מאינסטגרם

אבו חסן // ביצה

למה. אין. באבו חסן. ביצה. אל תענו לנו בכלל. טהרני חומוס בטח יגידו שמה פתאום ביצה ובכלל צריך לנגב עם בצל ולשטוף ידיים עם התטבילה, אבל הלב רוצה לפעמים תוספת חלבון שתסגור את הפינה של התזונה. הלב רוצה ביצה. וליתר דיוק, בצה. חומוס ובצה זה אולי לא הדבר האסלי והאותנטי לעשות, אבל בואו, זאת בסך הכל בצה. מה כבר ביקשנו.

המסבחה הקדושה. חומוס עלי קרוואן אבו-חסן (צילום: אסף קרלה)

המון מקומות // קרואסון נורמלי

כמעט בכל בית קפה יש קרואסונים בבוקר. כמעט בכולם הם נרכשים ממאפיה חיצונית. יש עכשיו כל כך הרבה מאפיות בעיר שעושות קרואסונים מושלמים, מדופדפים, עננות קראנצ'יות של אוויר חמאתי ואושר. במצב עניינים כזה לשלם בבית קפה 15 שקל על לחמניה רכרוכית שמתחזה לקרואסון זה ביזיון והונאה שאין להן כל תירוץ. אנחנו עוד לא בשלב השיימינג אבל אנחנו לגמרי בשלב שכבר לא מתביישות לשאול "מאיפה הקרואסון שלכם" ולעקם את הפרצוף על התשובה.

פריכות מענגת. קרואסונים בשרויטמן (צילום: שלומי יוסף)

המנזר // צ'יפס

בטוח שישנן סיבות רבות לכך שאין צ'יפס במנזר – המטבח קטן מדי, סרחון הטיגון גדול מדי, הטבח שיכור מדי – אבל זה לא משנה את העובדה שכל כך הרבה פעמים בא לנו צ'יפס במנזר. למרות שכבר שנים המטבח במקום באווירת גסטרו-בר, הוא עדיין משדר כמסבאה ברמה החזותית את המסר "יש לי צ'יפס". הזוי שאין לו.

המנזר (צילום: יולי גורודינסקי)