אילן הייטנר נפרד מהמאצ'ואיזם ומתכונן לכתיבת "ספר חי"

אילן הייטנר עומד לטוס לטיול למזרח הרחוק. בלי תוכניות, כמו ילד בן 21. אלא שהוא בן 45, נשוי עם ארבעה ילדים ומתכוון לכתוב עוד ספר, הפעם "ספר חי" כהגדרתו: אתר שיתעדכן בזמן אמת, שבוע־שבוע עם פרק חדש. "יהיה מאוד מעניין לראות את כל המהלך", מבטיח הייטנר, "מה שאני כותב עכשיו, מה שישתנה בעריכה, העלילה שתיבנה וכל מה שישתנה עד שהספר יודפס. או שלא ישתנה בכלל, אני לא יודע".

מאיפה הרעיון הזה?

"זה כמו לזרוק אבן למים ולראות את המעגלים שנוצרים סביבה. חוויות רגשיות, פרידות מאנשים. איך אני מודיע לכולם על הדבר הזה? גם כל העניין של המסירה והמכירה… אנחנו עוזבים בית ולא יודעים לאן אנחנו חוזרים. לא יודע לאיזו עיר ולאיזה בית ספר הילדים שלנו יחזרו. עזבנו את פרדס חנה ואנחנו לא יודעים אם נרצה לגור שם כשנחזור. נוסעים אל הלא נודע וחוזרים אל הלא נודע".

לא יודע לאן יחזור. אילן הייטנר (צילום: יולי גורודינסקי)

"אשתי ואני רוצים לנסוע לתאילנד עוד מאז שהכרנו, לפני החתונה", מספר הייטנר, "זה אף פעם לא יצא. ילד ראשון, שני, שלישי, ריב. אמרנו, נטוס לחודש. אחר כך הבנו שהילדים יהרגו אותנו אז צמצמנו את זה לשבוע. בסוף איכשהו קרה שקיבלתי הודעה מאשתי: למה שלא ניסע לשנה וזהו?".

בתחילת המאה הספרים של הייטנר – "חוכמת הבייגלה", "מלך החומוס ומלכת האמבטיה" – הפכו לרבי מכר גם בזכות דמויות מובהקות של גברים־גברים, תל אביביים מאוד וקצת חסרי עכבות אבל עם כוונות טובות. במקביל או קצת יותר מאוחר התגבש בארצות הברית ז'אנר הברו־ליט – בתרגום חופשי "ספרות ה'אחי'", מעין בני דודים שיכורים ומפוקפקים של הייטנר.

המצאת איזו דמות של גבר מצ'ואיסט בסוף הניינטיז שכבר לא קיים יותר.

"דווקא הגבר ההייטנרי מאוד מאוד רגיש", הוא אומר במשפט שלא ברור אם הוא עונה על תנאי הסף של לדבר על עצמך בגוף שלישי. "כשהתחלתי לעשות סדנאות כתיבה, הייתי צריך לחקור את הכתיבה של עצמי. הבנתי שבספרים שלי יש רובד עליון ורובד תחתון. בעליון יש גבר שהולך לפה ולשם, בחורות, עניינים, הכל חפיף. אבל אם זה היה הכל, הספר היה מוכר 800 עותקים מקסימום. אז למה זה נגע באנשים? כי מתחת לכל זה יושב גבר רגיש ונשי מאוד עם צד שרוצה להתמסר ולאהוב. הוא נפגע והוא רגיש ודואג וסובל. נראה שטוב ומגניב לו, אבל מתחת לפני השטח, במנגינה של הספר, יש גבר שלא טוב לו והוא מחפש תכלית".

הרבה טוענים שתחת תירוץ של "אי תקינות פוליטית" בעצם העברת שוביניזם או מיזוגיניות.

"אם הכתיבה באמת הייתה שוביניסטית, לא רק ברובד העליון, קהל הקוראים שלי לא היו 70 אחוז נשים. אין ספק שיש לי יציאות מרגיזות, אבל זה סגנון הכתיבה שלי. אם אתה קצת בר דעת, תוכל לראות את זה. אפשר להוציא משפט מחוץ לקונטקסט להגיד: 'תראו איזה אדם שוביניסט חולה'. אבל מה שעומד בבסיס הספרים זה הרצון לאהוב אישה".

לא הסתפקת בזה. ברוב הביקורות שנכתבו על הספרים שלך הלכה וחזרה גם המילה "פורנוגרפיה".

"עזוב. מה שרציתי להגיד שהסגנון שלי הוא לכתוב אמירה מקוממת ואז להיכנס לעומק הדברים פנימה ולהסביר את זה כמו שצריך. אני מודע לזה שבהתחלה זה מכעיס. 'בואנ'ה, מה הוא כותב?'. אבל מי שיקרא את זה, יגיד בסוף – וואלה, וואלה. זה סגנון כתיבה, זה גם סגנון דיבור. זה הכל סגנון".

"יש לי יציאות מרגיזות, אבל זה סגנון הכתיבה שלי". אילן הייטנר (צילום: יולי גורודינסקי)

מה שניתן לומר על סגנון הדיבור של הייטנר בוודאות הוא שהוא מלא בבטחון עצמי. לפחות, אם לדבוק בתיאוריה שלו, ברובד העליון. "אני הבנתי מה מקור ההשראה הגדול ביותר. זה הדדליין", הוא מודה לאלוהי לוח הזמנים. "ולכן חלק מהפרויקט של 'הספר החי' הוא מחויבות הדדית שלי ושל הקורא. בכל יום חמישי חייב לעלות חלק מהספר. הקורא שילם 19 ש"ח והוא מצפה לתמורה". זהו גם השכנוע שהפך אותו למדריך מרשים בסדנאות הכתיבה שהעביר (גילוי נאות: כותב שורות אלו היה בוגר המחזור הראשון שלהן).

"אני לא זוכר את עצמי בתור ילד מעריץ אנשים", הוא קובע. "לא אמנים, לא זמרים, כלום. שיחקתי בבוץ, מחבואים בשכונה עם חברים שלי. לא הייתי מהילדים שמעריצים, רציתי להיות איש עסקים". בבגרות, עם החיפוש העצמי הגיעה זהות נזילה יותר. "הייתי פוגש מישהו וחושב, בואנ'ה, איזה גבר. איך הוא חותך החלטות ולא מתרגש משטויות – אני רוצה להיות כמוהו. ואז הייתי פוגש מישהו רגיש, חכם ועדין והייתי חושב: אני רוצה להיות כמוהו! לאט לאט אני מבין שצריך לרצות להיות רק כמוני. לא סתם השם שלי זה השם שלי והחוויות שלי הן החוויות שלי. לכל אדם יש את התפקיד והייעוד הפרטיים והמדויקים שלו. הרבה פעמים אני בא לאשתי ואומר לה: 'אני רוצה להיות כמו הזוג הזה. הם אף פעם לא רבים'. אבל אי אפשר. זה אני וזאת היא".

בכל זאת, מה אתה מתכנן לעתיד?

"כלום. ללכת לתוך הלא נודע".

הספר החדש של אילן הייטנר יעלה באתר ספר חי