הפנטזיה על אירלנד התפרקה. אני משלימה חלום שהמציאות הפריעה לו

מאז שאני זוכרת את עצמי, אירלנד הייתה עבורי ארץ הפיות. המקום שאגיע אליו והכל יסתדר. כילדה שהרגישה זרה ומוזרה, חלמתי על הרחק-הרחק מכאן ועל איך סוף סוף ארגיש שייכת ואוכל לנוח וליהנות מכל היופי שיש לעולם להציע. בפנטזיות שלי, אירלנד הייתה המקום הזה – גן עדן של ירוק אינסופי, קשתות בענן, החום המנחם של הפאב שירגיש כמו חיבוק מחבר ותיק, וגם יהיה שם איזה קיליאן או קולין או אנדרו אחד.

>> תרבות של רגישות: את הטור הזה כדאי מאוד שתקראו עד "הסוף"
>> טור מיוחד: "אנחנו הדבק שיחבר את צעירי ת"א למוסדות התרבות שלה"

הפרדוקס שנמצא בלב כל פנטזיה הוא שהיא ממשיכה לתקיים רק כל עוד לא מימשת אותה.
כלומר, הבעיה התחילה כשעליתי על מטוס.
והיה גם בחור.
לא קיליאן.
אבל נפגשנו.
הוא היה גבוה, עם העיניים הכי כחולות שראיתי.
אז לא היה לו קשה לשכנע אותי להישאר.

הייתי במקום שתמיד חלמתי עליו, בעיירה קטנה, על גדת נהר, עם אינספור פאבים וסמטאות צדדיות. הוא היה הולך לעבודה ולגלוש ומשאיר אותי לבד במשך שעות בדירה שלו. כשאת לבד, יש המון זמן לחשוב. ועם המחשבות מגיע הספק. בנסיון נואש להדוף אותו התחלתי לבשל. אני, ששורפת דברים גם במיקרוגל, עשיתי ניסויים על המתכונים הכי פשוטים שחברות שלחו לי, כי תכננתי להיות בת הזוג המושלמת. אחרי כמה סשנים של פיצות שהלמעלה שלהן שרוף והבפנים לא אפוי, הבנתי שזהו. זה פשוט לא עובד. כשהיינו מחוץ לפנטזיה-לנד וחיינו שגרה, הכל התפרק. 

"בכל פעם שאני עושה ימינה, אני מסתכלת טוב טוב על התמונה בידיעה שיש סיכוי שמתישהו אני אזכר ברגע הזה, ואגיד לעצמי – למה לא חסמת אותו על המקום? יש משהו במתח הזה, בפוטנציאל, שהתמכרתי אליו"

להיות עם האדם הלא נכון בארץ זרה היה הדבר הכי בודד שחוויתי. הלכתי על ביצים במשך ימים, פחדתי לדבר איתו, פחדתי לשתף איך אני מרגישה. פחדתי להגיד את הדבר הלא נכון. הפכתי לצל של עצמי, בנסיון להצטמטם ולתפוס כמה שפחות מקום בדירה שלו. רק לא להפריע. מצאתי את עצמי נשברת בבכי ספונטני בכל מיני סופרמרקטים, שבאף אחד מהם אין מלפפון עם טעם. אז ארזתי את הדברים שלי, והלכתי משם, כי חשבתי שכבר עדיף באמת להיות לבד.

מצאתי את עצמי עומדת בתוך פאב, ספוגה מגשם וקופאת מקור, תוך כדי שאני מנסה להיראות מסתורית ומעניינת, בזמן שבפועל אני פשוט מנסה להבין איך להפעיל את הסים המקומי. כשיהיה לי אינטרנט, אני אוכל לספר לכולם כמה כיף לי באירלנד וכמה קסום ונפלא פה. בינתיים, הגרביים שלי דבוקות לעור מרוב מים,אני לא יודעת אם לענות לו או לא, המארחת שלי ב-Airbnb מכשפה ופיזית כואב לי הלב.

מצאתי את עצמי יושבת על שפת הנהר, בוהה בשמיים ולא בטוחה איך הגעתי לכאן. איך עליתי על מטוס למקום שחשבתי שאמצא בו יופי, נחמה וקסם ובמקום זה ביליתי שעות בלבכות באוטובוס, לא בטוחה אם הפנים שלי רטובים מגשם או דמעות. אני זוכרת שתהיתי אם לכולם תמיד הכל כל כך קשה כל הזמן. או שיש אנשים שעוברים את החיים בקלילות. ומה עושים כדי לעבור לגדה השניה.

וגם אחרי כל זה, משהו בי פשוט סירב לשחרר.
הגוף והנפש כמו נתקעו.
ירדתי מהמטוס שהיה אמור להוציא אותי משם כמה דקות לפני שהמריא.
אולי מפחד הודאה בתבוסה, אולי כי עוד הייתה לי תקווה נוראית כזו שעוד קצת והכל יסתדר. וסיפרתי לעצמי שאין ברירה, אני אחיה את אירלנד עד הסוף.
אני אמצא מקום. אני אטייל. אני אצא לפאבים. אני אוריד אפליקציות. ויהיה וואו.

בכל פעם שאני עושה ימינה, אני מסתכלת טוב טוב על התמונה בידיעה שיש סיכוי שמתישהו אני אזכר ברגע הזה, ואגיד לעצמי – למה לא חסמת אותו על המקום?
יש משהו במתח הזה, בפוטנציאל, שהתמכרתי אליו. הידיעה שהאדם הזה יכול להפוך לזכרון רחוק ומעומעם או לבן אדם הכי חשוב בחיים שלי. באפליקציות אין סוף לדמיון. כל פרופיל הוא הזדמנות לספר לעצמנו סיפור שאינו נגמר על האדם שמאחורי התמונה ואיך הוא יהיה התשובה לכל הבעיות ומושא כל החיפושים. וככל שהסיפור המדומיין היה יותר מפורט, בכל פעם שהוא פגש את המציאות, האכזבה הלכה והעמיקה. 

קשה להשתלב במקום שבו את בולטת כמו גזר בשק תפוחי אדמה. כשבכל פעם שאת פותחת את הפה יודעים מיד שאת זרה. קשה למצוא חיבור אמיתי, כשבזמן שאת עם אדם אמיתי דם ובשר, את ממשיכה לנסות לחיות דרך הפנטזיה. לאמת יש דרך להגיע אליך גם כשאת ממש מנסה להתעלם ממנה.

בדיעבד, מה שהציל אותי היו כל הדברים שהשארתי מאחור.
כל מה שמרכיב את המציאות היומיומית הממש רגילה שמחכה לי בישראל.
העבודה שלי. החברים שלי. המשפחה. ההורים. אחותי הקטנה.
בלי הקהילה מהבית כנראה הייתי עוד תקועה שם באיזה טסקו.
החלטתי לספר להם מה באמת קורה שם. על כל עליבותו.
אז התחלתי לכתוב.
שלחתי לחברים שלי קטעים קצרים מהיומיום שעבר עלי.
והם החברים הכי טובים. אז הם ביקשו עוד.

אני חושבת שלכתוב על המסע הזה, שנולד מפנטזיה ארוכת שנים ולגמרי התפרק, זאת כנראה הדרך שלי לנסות לתקן משהו שנשבר, להשלים את החלום שהמציאות הפריעה לו. אני כותבת כדי למלא את הסדקים, את מה שהיה ומה שיכול היה להיות, אבל לא יהיה.

וכך נולדה "אירלנד".
"אירלנד" היא מכתב אהבה לחוויה הזאת. היא על שברון הלב של הכמעט היה, על למצוא הומור ברגעים הכי מביכים, על בחורים שמרסקים לך את הלב ועל אלה שמאחים אותו. היא על הדברים שהיינו רוצים להגיד ולא אמרנו ועל האומץ שצריך למצוא בעצמנו כדי פשוט לשחרר ולחיות את החיים. לא כמו שהם בראש שלנו. כמו שהם באמת.

>> אבישג סרף היא מחזאית ושחקנית. את המחזה "אירלנד" היא כתבה בזמן אמת, באירלנד, כנחמה ללב השבור שלה ובשביל החברים שלה, כשחזרה לארץ, גילתה שזה ממש לא רק הסיפור שלה, שעוד אנשים מצאו את עצמם בתוך שברון הלב הפרטי שלה, בעולם שבו שולטות אפליקציות והאינטימיות הולכת ונשחקת. ההצגה הקרובה תתקיים ב-25.6 (זה יוצא שלישי הבא) וכרטיסים תוכלו להשיג כאן