האם אנחנו צריכים לפחד מאלימות במשחקי המחשב? נו באמת

הכתבה פורסמה במקור באתר המסכים שלנו "הספוילר" – תראו תראו

הייתי בכיתה ח' כשיצא המשחק Grand Theft Auto IV, משחק שעלילתו הושוותה לרומן אמריקאי והפך להיות אבן דרך – הן מבחינת הבחירות שניתן לעשות במשחק והן מבחינת האופן בו הוא מגולל סיפור על הגירה, ועל עולם הפשע שעוזר בדרך להגשמת החלום האמריקאי. כל מי שהיה בכיתה ח' כשהמשחק יצא, כמובן, לא קנה אותו בשביל הסיפור או בשביל העומק של הדמויות, אלא כדי לירות ב-RPG על מסוק משטרתי ולטבוח בחפים מפשע ברחוב.

כל השנה חיכיתי שהמשחק הזה ייצא. ראיתי טריילרים, קראתי כתבות עליו וכשסוף סוף יצא, נכנסתי לחנות "באג" והתייצבתי מול המוכר מתוך אמונה שאקבל יחס של אדם בוגר שבסך הכל רוצה לקנות משחק. המוכר כמובן סירב למכור משחק כל כך אלים לילד בן 14, אז נדרש אישור מההורים שלי. התקשרתי לאבא שלי ונתתי לו לדבר עם המוכר, שהסביר לו מה עושים במשחק. "הוא רוצה לדבר איתך", אמר המוכר והגיש לי את הטלפון בחזרה.

"לירון, אתה יודע מה עושים במשחק הזה?" שאל אבא. "כן, אני יודע", עניתי. "ואתה יודע שזה רק משחק?" המשיך. "כן, אני יודע, אבא." חזרתי. "אתה לא תהרוג זונות ותגנוב מכוניות?" הוא הקשה. "לא, אבא. אני לא אהרוג זונות ואגנוב מכוניות". החזרתי את הטלפון למוכר ולאחר כמה דקות יצאתי מהחנות עם חיוך על הפנים ועותק ביד.

>>חברות גיימינג ישראליות שכדאי לשים עליהן עין לפני הפריצה הגדולה

מאז עברו 14 שנים ואני גאה להגיד – לא הרגתי זונות ולא גנבתי מכוניות, אפילו לא פעם אחת. ובכל זאת, במבט לאחור, אני יכול להבין את הצורך של אבא שלי לעשות לי ריאליטי-צ'ק. לאדם מבחוץ שלא משחק במשחקים, רמת הפירוט שמשחקים מגיעים אליהם יכולה באמת להיות מבהילה ומבעיתה, אבל אם מסתכלים טוב-טוב, אפשר להבין שדווקא ההפך הוא הנכון.

די-פיקסליזציה

חיפשתי את המונח הזה בגוגל, ומלבד כמה אפליקציות שמבטיחות להוריד פיקסולים מסרטונים מצונזרים, ולא מצאתי אותו. לכן אני מרגיש בנוח להגיד שברגע זה ממש המצאתי את המונח, שנועד לתאר את התהליך שעברו משחקי מחשב משנות התשעים ועד שנות האלפיים המוקדמות, במהלכו חצו את הגבול מגרפיקה מפוקסלת לגרפיקת תלת ממדית מתקדמת. עד אז הגרפיקה לא אפשרה להגיע לרמת פירוט גבוהה, ולכן האלימות במשחקי המחשב לא הרגישה ריאליסטית. וכיאה לשינוי טכנולוגי מטורף, תגובת הנגד המיידית הייתה פחד.

פוליטיקאים, הורים ואנשי דת רבים חששו מהגרפיקה התלת מימדית ומהשטניזם שהוצגו ב-DOOM, והזהירו מפני התפשטות מעשי אלימות. גם חברת Rockstar קיבלה הרבה פניות נגד GTA, כמו גם Manhunt, בין המשחקים האלימים ביותר שהחברה הוציאה. זה לא מנע מחברות להוציא עוד ועוד משחקים אלימים, אם כי הגרפיקה בשנים האלה הייתה עדיין מוגבלת – מה שהפך את האלימות ללא מאד ריאליסטית, ובהתאם, לא מאד מוגזמת.

>>זהו יום הבוחר: עלייתם ונפילתם של הסרטים האינטראקטיביים

האלימות הקיצונית במשחקי המחשב הגיעה לשיא עם הופעת סדרת משחקי God of War, שהחלה ב-2005 וחזרה לסיבוב נוסף ב-2018. המשחק הציג אלימות קיצונית (לצד מיניות קיצונית שבהתאם לרוח התקופה, נעלמה בגרסה המאוחרת יותר), אבל מסוג האלימות שניתן לעשות רק בעולם הפנטסטי של המשחק, כמו לתלוש כנפיים של דרקון או לערוף את ראשו של אחד האלים בעזרת הידיים בלבד.

כואב אבל פחות

עוד ב-2018, הגיע Red Dead Redemption 2, שהציג את המערב הפרוע כעולם פתוח כפי שלא ראינו מעולם – מפה ענקית, דמויות NPC עם סדר יום קבוע, חיות בטבע שמתנהגות כמו חיות בטבע, דרך חדשה ומרתקת לספר סיפור וכמובן, גרפיקה מאד ריאליסטית, הכוללת אלימות ריאליסטית לא פחות.

הלכה למעשה, המשחק אפשר לשחקן לעשות כרצונו – לשדוד רכבת, בנק, עוברי אורח, ולדוג, לצוד וגם לחשוף את סיפור הכנופיה, ולא רק את זה של הפרוטגוניסט ארתור מורגן. עוד תוספת הייתה מערכת הקארמה או המוניטין, שמודדת את מעשיך – יש לך בחירה אם להיות טוב או רע, ושתי הבחירות האלה יובילו לצמד משחקים שונים לחלוטין.

שיחקתי בשתי הדרכים, הייתי טוב מאד והייתי רע מאד. בדרך הראשונה קיבלתי משימות צד נוספות, דמויות במשחק התנהגו אלי יפה, קיבלתי מחירים נוחים בחנויות וכן הלאה. בדרך השנייה חייתי חיים של מרדף, אנשים מפחדו ממני, ציידי ראשים רדפו אחרי בלי הפסקה ואם הייתי מספיק מגעיל לחברי הכנופיה שלי, הם בסוף גם הרביצו לי.

כלומר, חלק מהריאליזם במשחק, השחקן יכול לבחור איך לנהוג, והמשחק מגיב בהתאם. גם ה-Gore במשחק הרבה יותר מפורט, וה-NPC היו חכמים יותר: אנשים מסוימים מתחננים על חייהם אם מכוונים עליהם אקדח; אם תקשור מישהו ותשים במים רדודים, הוא ינסה לשמור על הראש שלו מעל המים עד שיטבע; אם תירה למישהו ביד היא תעוף מהמקום, אם תירה למישהו בראש, הפציעה תהיה בהתאם. זה לא ריאליזם לשם הריאליזם בלבד, אלא המחשה לכמה אלים ואכזרי היה המערב הפרוע באותן שנים, באופן שלא עשו מעולם.

גם The Last of Us Part II, משחק ההמשך למשחק האימה משנת 2013, הציג אלימות ריאליסטית באופן נהדר. המשחק המקורי, שיצא עשור לפני, תיאר עולם בו פטרייה טפילית מולידה זן זומבים תאבי בשר שמחפשים טפיל חדש. במשחק ההמשך אנחנו משחקים בעיקר בתור אלי, ילדה מהמשחק הראשון שחסינה למגיפה. אלי צריכה להילחם על חייה, אך היא לא נלחמת רק בזומבים, אלא גם בבני אדם. ובני האדם במשחק הזה מתנהגים, מתים וגם סובלים באופן ריאליסטי להחריד.

הפעם אם תירה למישהו ביד, היא לא רק תעוף ממקומה, אלא הדמות גם תצעק מכאב. אם תנצחו דמות מבלי להרוג אותה, היא תתחנן על חייה ואתם תאצלו לבחור אם להרוג אותה או לא. והדילמה לא פשוטה – אם תחוסו על הדמות, היא עשויה לתקוף אותך שוב, בעיה שיכלתם למנוע אם רק הייתם הורגים. בכך, מדובר במשחק במוח שלכם, שהופך את האירוע לאכזרי בהרבה. כאן הריאליזם נועד דווקא להקשות על אקט לקיחת החיים, כי ככל שהאויב אנושי יותר, כך להרוג אותו יהיה קשה יותר, לפחות מבחינה מנטלית.

זה למעשה השלב הבא באלימות משחקי מחשב – הניסיון לעורר ניכור מול פעולת ההרג. כאילו אומר "להרוג זה לא סתם ככה, ולמעשים שכאלה יש השלכות". משחקי וידאו הם יצירות לכל דבר, ולכל יצירה יש את אמצעיה להעביר מסר, סיפור ועולם. אלימות היא אחד האמצעים האלה, בדיוק כמו סדרות וסרטי קולנוע רבים. אז האם יש לנו מה לפחד מהאלימות הגוברת במשחקי וידאו? התשובה היא כמובן לא. חד משמעית לא. אם מישהו משחק ב-GTA וחושב לעצמו: "וואי, באמת בא לי להרוג זונה כדי להרגיש איך זה במציאות", הוא צריך טיפול ודחוף. בדיוק כמו מי שרואה סרט של טרנטינו ואומר לעצמו "מעניין איך זה מרגיש לערוף למישהו את הראש עם קטאנה".

לקריאת עוד כתבות בנושאי גיימינג, מוזמינים לאתר "הספוילר"