נעשה את זה קצר: למה תרבות בזמן מלחמה? כי זאת מהות החוסן שלנו
ב-2014 חזר אלירן הרוש משדה הקרב של צוק איתן, וכעס לגלות את תל אביב חיה ותוססת כאילו אין מלחמה. כמעט 10 שנים אחר כך, הדירה שלו ספגה פגיעה ישירה מרקטה והוא שוחרר ממילואים והצטרף לקאסט הצגה "אלינור" שתעלה בסופ"ש בפסטיבל לתיאטרון קצר בצוותא. ופתאום הוא הבין // טור אישי
בחודשיים האחרונים כולנו שואלים את עצמנו אם בתקופה הנוראית הזאת "מותר" לנו לצאת לבירה עם חברים או אולי לסרט או איזו הצגה בתיאטרון, אם זה בסדר להמשיך ולנהל שגרה. התשובה היא שכן. וזה אפילו חשוב.
אוגוסט 2014, מבצע "צוק איתן". אני חוזר ממילואים בעזה ישר לתל-אביב. עדיין עם אבק על המדים וריח של סולר, מצניע ריחות אחרים שהשתיקה יפה להם. אני יחסית חדש בעיר. אני זוכר שעמדתי בתחנת אוטובוס באזור דיזנגוף, הבטתי על הרחוב והייתי בשוק. החיים פשוט המשיכו? ברים, בתי קפה, מסעדות, אנשים פשוט יושבים בכיף שלהם? זאת הבועה התל-אביבית שכולם דיברו עליה?
אני אפילו זוכר שדיברתי עם חבר שאמר לי "שמע, לא נעים לי' אבל כשאתה היית במלחמה אני הלכתי לים". איך כעסתי. איך אפשר להמשיך בשגרה, חשבתי, איך אתם בכלל מעיזים? אתם צריכים להיות מכונסים בבתים ושקועים בבאסה ויגון. מה נסגר איתכם, תל אביבים מנותקים.
שביעי באוקטובר 2023, שוב מלחמה בעזה. הדירה שאני ואדר אשתי חיים בה סופגת פגיעה ישירה מרקטה שמתפוצצת מטרים ספורים מאיתנו. אנחנו ניצלים בנס. מהיחידה שלי במילואים נאמר לי שזה בסדר שלא אגיע ואני נאלץ לחוות את המלחמה בעורף בפעם הראשונה.
אני חושב שהרבה יותר נכון שהחייל שחוזר מהמלחמה לתל אביב יפגוש עיר חיה, עיר עובדת, עיר עם חיי תרבות – ולא עיר רפאים מוכת סבל ומכונסת בעצמה
חודש וחצי אחרי. אני ואשתי על ארגזים בדירה חדשה, מנסים לשקם את החיים שלנו, עדיין נשאר קצת אבק על הבגדים. אנחנו עדיין במלחמה ומדינה שלמה מנסה לצאת מהשוק ולאט לאט להתרגל לשגרה חדשה – שגרת מלחמה. אני מקבל הצעה להשתתף בפסטיבל תיאטרון קצר בצוותא ושוב תוהה לעצמי: איך? איך זה בסדר להרשות לעצמנו לצאת ולספוג תרבות ותוכן שהוא לא קושמרו ויונית? מי יבוא בכלל לראות תיאטרון? ואז הבנתי. כל החוויה הזאת של מלחמה בעורף הביאה אותי לתובנה שהשגרה הזאת, הבועה הזאת – היא החוסן שלנו.
התחלנו בחזרות להצגה וכבר בפעם הראשונה שנפגשתי עם כל היוצרים, גיליתי שלכולם זה מוזר ומפחיד להתעסק בדברים שלא קשורים למלחמה, אבל זה גם מרפא ומחזק, בטח כשמדובר בעבודה עם אנשים מוכשרים ורגישים שנותנים קצת אור ומשמעות בתקופה הזאת. המחזה שאנחנו עובדים עליו, "אלינור", נכתב לפני כמעט שנה, הרבה לפני אירועי השביעי באוקטובר, והכותרת הייתה "מדע בדיוני". כלומר, מה הדבר הכי הזוי ובזוי ומצחיק וטראגי שיכול לקרות בעתיד למדינה שלנו. ופתאום נדרשנו לבצע התאמות ואפילו הרחקות כי המציאות עלתה על כל דמיון וברור היה שחייבים להיות רגישים.
ההצגה, שמבוימת בכישרון רב בידי הבמאית ליאור זכאי, מספרת על עיתונאי צעיר שמגיע לעבוד במשרד ראש הממשלה ומגלה שהמדינה מנוהלת בידי אינטליגנציה מלאכותית, AI בשם "אלינור". התחלנו לעבוד ולנתח טקסט ולהריץ סצינות ופתאום הרשתי לעצמי ליהנות. זה מוזר ומפחיד ומרגש בו זמנית, והכל תמיד מלווה בתחושה של רגשות אשמה: מותר לי בכלל ליהנות? מצד אחד יש לי חברים בעזה, אנשים שהחיים שלהם נעצרו, ואנחנו עובדים על קומדיה לפסטיבל בצוותא.
אבל זה העניין: הקלישאה הלעוסה הזאת שאומרת ש"ההצגה חייבת להימשך" היא כל כך נכונה. וזה גם הכוח של תל אביב. השגרה הזאת, היציאה לדרינק עם חברים, הללכת רגע לים, התרבות, התיאטרון – הם החוסן שלנו כחברה, כעיר ומדינה. אני חושב שהרבה יותר נכון שהחייל שחוזר מהמלחמה לתל אביב יפגוש עיר חיה, עיר עובדת, עיר עם חיי תרבות – ולא עיר רפאים מוכת סבל ומכונסת בעצמה. כמובן שיש מקום לכל התחושות והרגשות האלה, אבל אין דבר נכון יותר בתקופה החשוכה הזאת. וקחו עוד קלישאה מאחד שהיה קרוב מדי למוות: אין דבר מחזק יותר מלחיות את החיים.
>> ההצגה "אלינור" תעלה בסופ"ש הקרוב, 30.12-28.12, במסגרת פסטיבל תיאטרון קצר ה-25 בצוותא; מחזאי: יובל רימר; במאית: ליאור זכאי; בהשתתפות: ניר שטראוס, נעה נירן, רוני שטקלר ואלירן הרוש. בנוסף מציע הפסטיבל הצגות קצרות, קצרצרות, מופעים במרחב הציבורי ומקצרון מיוחד לילדים; ניהול אמנותי: תמר קינן ונועה שכטר, הפקה מטעם צוותא: חיים וידר; פרטים וכרטיסים באתר צוותא