מורכב זה לא: קשת שוב חוגגת את תרבות האונס בפריים טיים
סיפור חייו של אלכס גלעדי היה יחסית מורכב: מצד אחד הוא בעל זכויות רבות בתקומתה של הטלוויזיה בישראל, מצד שני העדויות שהצטברו נגדו על פוגענותו המינית. כמובן שבדוקו שארגנו לזכרו החברים שלו בקשת 12 לא היה הרבה זכר למורכבות הזאת. תיראו מופתעים
השאלה היא תמיד אותה שאלה: איך מספרים את סיפורו של אדם שכבר לא איתנו? זאת דילמה שמלווה לא מעט סרטים וסדרות דוקומנטריות לאורך ההיסטוריה. מאיזו נקודה מתחילים לספר? מה מוציאים לאור ומה משאירים בחוץ? ומעל הכל – מי מספר את הסיפור? איזו זווית ראייה אנחנו מקבלים?
השאלה הזו עלתה ביתר שאת סביב "MeToo" – האשטג שהוביל תנועה חברתית, שמטרתה היתה לחשוף מקרים של הטרדות ותקיפות מיניות שנותרו עד היום בצל. אחד הספיחים הבולטים לתופעה הזו, הייתה שאלת "תרבות הביטול": כיצד אנחנו צריכים לנהוג עם אנשים ידועים, גם כאלה שתרמו רבות לעולם, שהטרידו או תקפו מינית? האם זה מזהם לחלוטין את היצירה שלהם? האם אפשר לצרוך את היצירה שלהם במנותק ממי שהם היו? התשובה לשאלה הזו היא, כמובן, אינדיבידואלית וכל אחד עונה עליה על פי נטיות ליבו. הסיפור מסתבך כשזה מגיע לסדרות דוקומנטריות.
אז כן, בואו נדבר על אלכס גלעדי. עליו, ועל הסרט הדוקומנטרי "אלכס של החברים" – ששודר בסופ"ש בקשת 12, הערוץ שפועל מטעם הזכיינית שגלעדי היה ממקיימיה ב-1993, עם פרוץ ערוץ 2 החדש. אפשר, בקלות, לדבר על הפיל שבחדר – על העובדה שערוץ משדר סרט תיעודי על אדם שהיה בלב העשייה של הערוץ עצמו. ובדומה לצמד הפרקים של "חשיפה" על דודו טופז – נשאלת השאלה האם "קשת", כתאגיד מדיה, יכולה בכלל להתייחס בצורה נטולת פניות למישהו שהיה כל כך משמעותי בחייה. אבל נניח לשאלה הזו בצד – ונתייחס לדבר עצמו.
הסרט, שנוצר ע"י הבמאית מיקה אדלר, נוצר בכישרון רב. את זה צריך וכדאי לתת לו. הוא מקיף את סיפור חייו הבאמת-מטורף של גלעדי, מהרגע שבו היה אחד ממייסד הטלוויזיה הישראלית, דרך הפקות גרנדיוזיות כמו נחיתת אנואר סאדאת בישראל או האירוויזיון ב-1979, דרך ההצלחה המטאורית ברשת NBC ועד המעורבות שלו בהקמת "קשת", שתהפוך לזכיינית המצליחה ביותר של ערוץ 2 החדש. גלעדי היה איש של הפקות גדולות ומפלצתיות – וגם הסרט על חייו ממשיך את אותה המגמה.
ובכל זאת, יש כמובן על הסרט הזה צל – והיא החשדות להטרדות מיניות שליוו את גלעדי בשנים האחרונות לחייו. קשה שלא לצפות בסרט בקונטקסט הזה – למשל, הבחירה שאני מניח שאינה מקרית, ובמסגרתה חלק גדול מהעדויות בסרט מגיעות מנשים (ירדנה ארזי, אסתר רוט-שחמורוב ואפילו האתלטית הצעירה חנה מיננקו), חלקן אפילו מעידות על הג'נטלמניות שהיתה בו כלפי נשים.
בסרט עצמו, הנושא עולה רק בבלוק האחרון – שנייה לפני שהסרט נגמר. העדויות מובאות בכמה גזרי עיתון, ואחריהן מגיע ארז טל שהביע את חוסר שביעות רצונו ("כל העניין היה מאוד מבאס"), ארזי שמספרת על הבלבול העמוק שזה גרם אצלה – וגם המשפט של איילת גונן-ברוש, שטענה: "אחרי כל מה שהוא עשה… מדברים על עבירות המין שלו, אלה אפילו לא עבירות, הוא לא נמצא אשם". בסך הכל, קצת יותר מדקה מתוך 47 הדקות (נטו) של הסרט הוקדשה להתנהגות הזו.
הטענה של גונן-ברוש היא משהו שדחוף לי להתווכח איתו. כי זה בדיוק שורש השאלה שהצבנו בהתחלה – האם המעשים של אדם, שיכולים להיות בעייתיים ואפילו פליליים, מאפילים על סיפור חייו הכולל? מאפילים על התרומה שלו? אם תרצו – אנחנו חוזרים לדילמת מייקל ג'קסון. האם להשליך את הדיסקים שלו מהחלון, או לשמוע ולזכור את מי אנחנו שומעים?
אני טוען שהגישה האמיתית צריכה להיות – גם וגם. אפשר להכיר בתרומתו של גלעדי – אדם שעיצב את הטלוויזיה הישראלית ואפילו השפיע על החברה הישראלית במידה רבה – ובכל זאת להכיר גם בכאב שגרם בהתנהגותו הפוגענית. לראות את שני הצדדים של אותו המטבע, ושכל אחד יחליט מה דעתו עליו. יש לפחות סדרה אחת שהצליחה לעמוד בדואליות הזו – ולשקף היטב את שני הצדדים. זו הסדרה על ביל קוסבי, "חייבים לדבר על קוסבי", שהופקה ע"י שואוטיים, סדרה שמצד אחד משקפת בהחלט את תרומתו של קוסב כקומיקאי וכפורץ דרך בתחום זכויות הקהילה השחורה; אבל בד בבד מביאה גם את הצדדים האפלים שלו – הניצול, התקיפות, ההשפלה. כשמספרים את הסיפור, עדיף לספר אותו במלואו – ולתת לקהל לשפוט. ל"קוסבי" היו ארבעה פרקים, ולדוקו שלפנינו בקושי 47 דקות, אבל התקדים קיים.
ואולי, כל הנחות היסוד שלנו קצת מתגמדות. בסופו של דבר, זה היה סרט חברי שנעשה על ידי מוקיריו של האיש, במטרה לחלוק לו כבוד. הוא לא מתיימר להיות משהו אחר, גם כשהוא מדי פעם מתייחס גם בשלילה לחלק מההחלטות שגלעדי לקח. אולי הציפייה שלנו לסרט נוקב וחושפני היא מוגזמת – ומה שהיה לנו כאן הוא בסך הכל סרט פרידה מאדם אהוב, שנעשה על ידי ובשביל מי שהיו קרובים אליו.
השאלה היחידה שנשאלת, במקרה הזה, היא למה לשדר אותו בפריים טיים – ומה יש לציבור לקחת מהסרט הזה? אלכס גלעדי היה אדם שהשפעתו על חיי היא בלתי נתפסת – כל חיי גדלתי עם מכבי תל אביב בכדורסל בבית, מיתוס שהוא זה שהביא לעולם עם "גביע אירופה לתל אביב" ב-1977; ערוץ 2 שאותו עזר להקים היה משמעותי בחיים שלי מאז ילדותי – ועצם העובדה שיש כאן יצירה וטלוויזיה עברית, קשורה ללא ספק בהיותו האיש שהוא. לצד כל אלה, גלעדי היה גם אדם שפגע בנשים אחרות, שהתנהג באופן קשה כלפיהן למען טובתו האישית. הוא היה מורכב. ואפשר לצפות מסרט שמספר את סיפור חייו, המופלא והמדהים והאפל, להיות מורכב באותה המידה.