איך "סמוך על סול" הפכה לשיאנית ההפסדים בפרסי האמי? ולמי אכפת?

53 מועמדויות לאמי קיבלה "סמוך על סול" לאורך שש עונותיה. 53 פעמים הפסידה. המספר המופרע הזה הופך אותה, למעשה, לשיאנית ההפסדים בטקס פרסי האמי, והזוכה בתואר המפוקפק "הסדרה הכי Snubbed אי פעם". וזה מרגיש מוזר, כי לאורך שנותיה, "סול" היתה אחת הסדרות הכי מרתקות, ייחודיות, עמוקות וחכמות על המסך, ובדיוק מסוג הסדרות שטקסי פרסים בדרך כלל מתעלפים מהן.

>> טקס פרסי האמי: לילה קסום ונוסטלגי עם "הסופרנוס" ו"אלי מקביל"

אבל ל"סמוך על סול" אירע המזל להתמקם בדיוק בין מעבר הסדרות הגדולות של HBO מ"משחקי הכס" ל"יורשים", ולצד כמה בחירות שערוריות לאורך השנים (למשל, ההפסד של בוב אודנקירק ללי יונג-ג'ה מ"משחקי הדיונון" ב-2002), נוצר מצב שאחת הסדרות הכי טובות של עידן הטלוויזיה הנוכחי נשארה ללא פרס אחד ראוי לשמו. וכן, ברור שזו לא הפעם הראשונה.

ההיסטוריה של טקס פרסי האמי, כמו כל טקס פרסים בעצם, מלאה בפספוסים היסטוריים. ידעתם ש"סיינפלד" זכתה רק פעם אחת בפרס הסדרה הקומית הטובה ביותר? פשוט 5 זכיות של "פרייז'ר" מנעו ממנה את הכבוד. ואם נסתכל לפי פרסי האמי, היא גם סדרה פחות טובה מ"משפחה מודרנית" – גם לה 5 זכיות רצופות. כן, שתי הסדרות הקומיות הגדולות בתולדות הטלוויזיה, "פרייז'ר" ו-"משפחה מודרנית".

וזה לא שזה אמור להפתיע מישהו – טקסי פרסים תמיד נטו לראיה היסטורית מצומצמת, שלא לדבר על חישובים מתמטיים בסגנון "לא נתנו לו פרס בשנה שעברה, אז ניתן לו עכשיו", כך שעל אף השיא הלא מחמיא, "סמוך על סול" לא צריכים להרגיש רע, וחובביה לא צריכים לזעום. הרי גם ככה הטלוויזיה היחידה שבאמת נחשבת היא זו שנשארת אצל הקהל, לא זו שזוכה בפרסים. לא מאמינים? כי הנה, אפילו טקס פרסי האמי עצמו אמר זאת אתמול.

הטקס עצמו היה מוצלח מבדרך כלל – נראה שהצליחו סוף סוף לקצר טיפה את השידור המתמשך, ואנתוני אנדרסון היה פשוט מנחה נהדר, והנושא של הטקס – 75 שנות טלוויזיה – הפך את הכל למעטפת נוסטלגית שלמה, שנזכרת בתוכניות העבר שאהבנו. אנדרסון עצמו פתח את הטקס עם מונולוג פתיחה חמוד להפליא, בו סיפר על איך הטלוויזיה גידלה אותו. הוא הזכיר את הסדרה "Good Times"' שהיתה לסיטקום השחור הראשון בפריים טיים. הוא הזכיר את "עובדות החיים" שלימדו אותו להתאהב, ואת "מיאמי וייס" שהכירו לו את כל מה שהיה מגניב באייטיז.

המונולוג מלא אהבת הטלוויזיה הזו, שנעזר במקהלה (וטראוויס בארקר) כדי לשיר את שירי הפתיחה האייקונים, הזכיר מה באמת חשוב. שתי הסדרות הראשונות מעולם לא זכו בפרס אמי. "מיאמי וייס" זכתה רק בארבעה פרסים זניחים לחלוטין (טוב נו, כולם זוכרים מי זכה בפרס על עריכת סאונד ב-1985). אבל אלו הסדרות שנכנסו ללב הקהל, שחילחלו לתוך האישיות של אנדרסון ורבים כמוהו. והם לא תמיד זוכים להערכה בזמן אמת, ולא לכבוד של האקדמיה לטלוויזיה.

וזה לא רק הוא – גם פרסי האמי עצמם הודו בכמה פספוסים במהלך הטקס. אחד האלמנטים היפים לאורכו היו מספר איחודים חלקיים של סדרות טלוויזיה אייקוניות, שלוו לא פעם בסט שחיקה את הסיטקום – "הסופרנוס", "לוסי אהובתי", "חופשי על הבר", "אלי מקביל", "האנטומיה של גריי" ו"הכל נשאר במשפחה". ביניהם גם קפץ האיחוד של "מרטין" – הסיטקום האייקוני של מרטין לורנס, ששינה את פני תעשיית הבידור האפרו-אמריקאית – שגם הלינו במהלכו (בדרכם המשועשעת) על זה שמעולם לא זכו או הועמדו לפרס.

בשלב אחר בטקס, כריסטינה אפלגייט זכתה לתשואות בעמידה מעמיתיה, בזמן שהתקדמה לפודיום עם מקל הליכה בעקבות מחלתה, לצלילי שיר הנושא של "נישואים פלוס", סדרה אייקונית שכמובן מעולם לא התקרבה לטקס הזה. אחר כך עלו לבמה חברי הקאסט של "פילדלפיה זורחת" – הסיטקום הכי ארוך בתולדות הטלוויזיה, שגם שמר על רמתו וההערכה הביקורתית אליו לכל השנים. הם היו שם כדי לעשות מחווה ל"טקסי", בה שיחק דני דה ויטו, אבל לא פסחו על ההזדמנות להזכיר שגם הם, כמו סדרות מיתולוגיות אחרות, לא הגיעו מעולם לטקסט, אלא כמגישי פרס.

זה לא שהזוכים לא ראויים. "יורשים" היא כנראה באמת סדרת המופת של זמננו, אף אחד לא יכול להגיד שבוב אודנקירק באמת שיחק יותר טוב מקירן קלקין ואיך בכלל משווים בין עבודות משחק ויצירות אמנות ובלה בלה בלה. כן, ברור. אבל באופן כללי אפשר ללמוד מההתעלמות מ"סמוך על סול" על כמה פרסים בהוליווד באמת חשובים – הם לא. כלומר, להוילווד הם חשובים כמעיין טפיחה על השכם במעגל האוננות הבלתי נגמר של התעשייה. אבל לנו? הקהל? אנחנו נמשיך לאהוב את הסדרות שאהבנו, לגחך על הבחירות התמוהות (עדיין לא מאמין ש"מונק" זכה בכל כך הרבה פרסים) ונחליט מה ישאר בזיכרון הקולקטיבי. לא הפרסים, אלא הקהל.
טקס האמי ® הערוך והמתורגם ישודר היום (יום שלישי) בשעה 21:00 ב- yes TV DRAMA, yes VOD וב- STING+.