מדריך התיירות הגדול בעולם טוען שזו המסעדה מס' 1 בעיר. הוא טועה
אמש היא לא המסעדה הכי טובה בתל אביב. היא אפילו לא קרובה לשם, אבל כיאה למי שמדורגת במקום הראשון בטריפ אדוויזור היא מפוצצת תיירים, כי בסוף תיירים בכל העולם מחפשים את אותו הדבר: אוכל סבבה, בלי נפילות ובמחיר סביר. אנחנו, עם כל הכבוד, רוצים קצת יותר
הכי רציתי לפתוח את הטקסט עם "באחד האמשים מצאנו את עצמנו במסעדה הנקראת אמש". שם כזה של מסעדה דורש מחווה לאפרים קישון. אבל כנראה שהרפרנס היה עובר מעל הראש, כי על הקיר בחוץ, על התפריט, בקהל, באווירה, אמש היא בכלל Emesh. הכל מכוון הכי רחוק מהישראליות שיש. וזה לגמרי עובד, לפחות על הנייר (או במקרה הזה באינטרנט). כי איך שהוא, אמש, שעד לפני שבוע לא שמעתי עליה בכלל היא כרגע, על פי מדריך התיירות הגדול בעולם tripadvisor, המסעדה מס' 1 בתל אביב. התגובה הראשונה של האדם הסביר אחרי שהוא מגלה פרט מידע שכזה הוא כמובן עיקום פרצוף שמלווה באובדן אמון מוחלט בתעשיית אתרי התיירות בכלל, וב-tripadvisor בפרט. אבל אז מתעורר פתאום בלב הספק. בסוף, מדובר בלא מעט אנשים שמדרגים שם. ומה אם אולי דווקא התיירים, אלו שאחר כך טורחים לשבת ולמלא ביקורות על המקומות שהם היו בהם – תחביב מפוקפק, אבל אנחנו לא שופטים – עלו על משהו שאנחנו פספסנו?
>> כבר בתחילת הארוחה רצינו ללכת, אבל לאן? היינו תקועים בדיזנגוף
>> בואו תראו איך עושים את זה פשוט וטוב: המקסיקנית של לה מעלה
במבט ראשון, לפחות מבחינה עיצובית, התשובה היא לא. אמש, ששוכנת בחלל שבו היה הגלגול האחרון של ננוצ'קה, מציגה אקלקטיקה ויזואלית די הזויה, שכולל תקרה מרופדת, רצפה מעוטרת, פסלים "רומאים" ווילונות כבדים שלא ברור מה הם מנסים להסתיר. אבל זו אפילו לא תחילת הבעיה האמיתית. כי לבחור איפה לשבת, זה הרי בחירתה של סופי. בהנחה שסופי היא תיירת מצרפת שמחפשת מקום לארוחת ערב. אמש מחולקת לשלושה חלקים. האחד הוא בר, לא רלוונטי לעניינו. השניים האחרים, המסעדה, הם החלל הפנימי והחצר. החלל בפנים הוא כעור, צפוף, עם אקוסטיקה של שוק מזרח תיכוני וחוסר יכולת בסיסית לנהל שיחה. החצר היא נעימה, מרווחת, שקטה אבל כל כולה אזור עישון. עכשיו תחליט אם אתה רוצה להנות או לנשום. סופי, אם התעניינתם, בחרה לעשן בחוץ.
ראשון הגיע בריוש חמאת שום ומוצרלה. הבריוש עצמו היה מצוין, רך ונעים ועבד מעולה עם חמאת השום עם הקרם פרש והסחוג שהגיעו ליד. הבעיה, וכנראה הסיבה היחידה שבגללה הוא בכלל מוזכר, הייתה הגבינה. בתפריט כתוב מוצרלה. בפועל זה הזכיר חתיכות לא מספיק מומסות של גבינת עמק. שזה דבר ממש ממש מוזר לשים על בריוש, וחמור מזה, גם לא טעים.
טרטר הדג הנא שהגיע מיד אחר כך, היה שיפור, אבל לגמרי לא מספק. בעיקר כי מישהו השתדל יותר מדי. קודם כל בכמות המרכיבים. היו שם אבוקדו, סלסה של תפוח וסלרי, קרם פרש חזרת, עגבניה סחוטה, ויניגרט אורנים שרופים וגרידת לימון. התוצאה היא התפוצצות של טעמים במובן הממש לא מוצלח של המושג. כאילו כל הטעמים האלו ביחד פשוט פתחו זירת קרב בחלל הפה וכל כך עסוקים בלריב אחד עם השני, שהם שכחו למה הם כאן מלכתחילה. תוסיפו לזה את הדג ואת הסלסה שהיו חתוכים לגודל כל כך מקרוסקופי, עד שכל מה שנשאר מהם הוא קריספיות נעימה אך חסרת טעם.
מגמת השיפור הלא משתפר מספיק המשיכה גם לטאקו הדג הפריך. היה טאקו, היה דג, הדג היה פריך, אבל זהו. למרות רשימת מרכיבים מפוארת שכללה, ואני מצטט "עשבים טריים, טחינה בפונזו הדרים, ליים, פנקו מאובק בנורי, בצל מוחמץ", הטעם היחיד המורגש היה פריכות. זה לא ביס רע בכלל, כי קראנץ' טוב זה דבר נהדר, אבל אם זה כל מה שיש במנה, אז בשביל מה כל הרעש והבלאגן מסביב?
האונטריב הצלוי, לעומת זאת, היה סוף סוף חגיגה ראויה. הבשר, שבילה שעות בתנור, התקרמל והתפרק לפי הספר. ביס מעולה: טעם אדיר של בשר, מתובל מצוין, שממלא את הפה ויורה ברקים אל בלוטות האושר. תוסיפו גם קרעי פיתה פריכים למיקסום המרקם, ותקבלו מנה מוצלחת במיוחד, שהשאלה היחידה לגביה היא האם טחינת החצילים (בדקתי, ממינוס ומינוס לא יוצא פלוס) וסלט המשוויאה שמוגשים עם הבשר, תורמים לה או מורידים. הדעות עדיין חלוקות.
בשלב הזה חשבנו שהגענו לשיא, אבל אז הגיעה פתאום משום מקום מנת הפטוצ'יני קאצ'ו אה פפה, ושוב הוכיחה שאין לנו מושג בשיאים. זאת הייתה באופן חד משמעי אחת ממנות הקאצ'ו אה פפה היותר כיפיות שאכלנו בתל אביב. גם כי הפסטה עצמה הייתה נהדרת, בדיוק ברמת העשייה שבה היא נכנעת לביס, אבל לא בלי קרב, אבל מעבר להכל היה הרוטב. אין שום דבר יותר קל במטבח האיטלקי מאשר לפספס קאצ'ו אה פפה. בגלל שאין כמעט מרכיבים, הסוד הוא במינונים. למצוא את היחס המדוייק בין הקרמיות של הגבינה לפסטה ולדעת לאזן את הפלפל השחור. ומי שעשה את הרוטב הזה, ידע בדיוק מה הוא עושה. רוטב עשיר אבל לא כבד באופן מוגזם, מינון פלפל מדוייק שעוקץ אותך בלשון, אבל לא משאיר מאחוריו תחושה של באר נפט בוערת. תענוג של מנה, ליקקנו את הצלחת שלה עד שלא נשאר כלום.
נישאים על אדי ההצלחה של הפסטה, החלטנו שלא לעצור ולהמשיך ישר לתפריט הקינוחים. ומה יותר נכון מאשר להתחיל עם פיסטוק? להתחיל עם מלא פיסטוק. למשל מסקרפונה פיסטוק עם קרמבל חמאה ופיסטוק ועם פיסטוק מקורמל. בהערכה גסה, היו על הצלחת בשלב ההתחלתי כשש מאות אחוז פיסטוק יותר מאשר ממוצע צריכת הפיסטוק העולמית. ואתם יודעים מה הבעיה של אירוע כזה? לגלות שיש דבר כזה, יותר מדי פיסטוק. כל כך יותר מדי, עד שבערך באמצע הדרך אתה מתחיל לתהות מתי הפסקת לאהוב והתחלת לפחד מפיסטוק.
מנת הברד פודינג שסיימה את הארוחה, הייתה סגירת מעגל מרשימה, כיוון שהיא הייתה מבוססת על אותו הבריוש שהתחיל את הערב. אין לי הרבה מה להגיד על הפודינג, אבל זה חלק מההגדרה. קשה להרוס ברד פודינג, וכאן אכן הצליחו לא לעשות את זה. זה היה נעים, מתוק באופן לא מוגזם ובסף הכל עבד יפה כקינוח. האם גלידת ריבת החלב מלמעלה תרמה במשהו? קשה להגיד.
>> מהפך בפסגה: R48 של רותי ברודו מזנקת ישר לטופ של המסעדות בעיר
>> הארוחה שלנו בל'אפוק, לעומת זאת, הייתה ההיפך המוחלט מהערב הזה
אמש היא לא המסעדה הכי טובה בתל אביב. היא אפילו לא קרובה לתואר. היא מקום חביב, שאם אתם בקטע של עישון מאפשרת לכם ישיבה נעימה למדי, עם אוכל שלא יעצבן אף אחד, אבל גם כנראה לא ירגש ולא יקרע לכם את הכיס. כי בסוף תיירים בכל העולם מחפשים את אותו הדבר: אוכל סבבה, בלי נפילות ובמחיר סביר. בסדר, מה אנחנו מתנשאים, כאילו חצי מהישראלים באמסטרדם לא הלכו לפחות פעם לקפה דה קלוס.
3 כוכבים, 3.5 סטארז פור טוריסטס. אמש, לילינבלום 30, שני-שבת 19:00-02:00, סגור בראשון
בריוש חמאת שום 46
טרטר דג נא 76
פטוציני קאו אה פפה 77
טאקן דג ים פריך 84
אונטריב 88
בראד פודינג 54
מסקרפונה פיסטוק 54