אסף זמיר – המהפך שלא קרה

אסף זמיר יצא לקרב חייו על ראשות העיר תל אביב. כנגד כל הסיכויים, החליט לרוץ אל מול מי שהצטייר כאביו הרוחני, ולרגעים ניצחון אף נראה אפשרי. בעיניו, אפשרי מאוד. קמפיין המונים מדבק, שלטים עם פניו מרוחות על כל תחנת אוטובוס, ונוכחות מרשימה בכל סקר ופאנל. מוקדם יחסית במהלך הערב של ה-30 באוקטובר היה ברור שדרכו במערכת הבחירות הזו הגיעה לקיצה. רון חולדאי קיבל 46.86 אחוזים מקולות התל אביבים, ואילו זמיר קיבל כ-34 אחוז. סיעת רוב העיר שבראשה עמד זכתה לעומת זאת לשישה מנדטים במועצת העיר, מנדט אחד פחות מרשימתו של מי ששוב הוכיח עצמו כבלתי מנוצח.

"אסף זמיר לא בא לכאן יותר"

כמעט שלושה שבועות אחרי אותו ערב הגעתי לפגוש את זמיר בלשכתו שבבניין העירייה בכיכר רבין. אני ואסה הצלם עושים את דרכנו לגלאי המתכות שבכניסה לבניין. ״לאן אתם?״ שואל אותנו המאבטח. ״לראיון, עם אסף זמיר״, אני משיבה. ״הוא לא כאן״, אומר לי המאבטח בנחרצות. ״מה זאת אומרת? קבענו איתו. אולי הוא עוד לא כאן אבל הוא יגיע״, אני אומרת, משתדלת לקדם את הסאגה המשונה. ״לא. הוא לא כאן, אסף זמיר לא בא לכאן יותר״, חורץ המאבטח ואני מבולבלת. אני מתקשרת למזכירתו והיא מאשרת שהוא כבר מגיע ושניכנס, העברתי אותה למאבטח שנדהם לגלות שאכן אמת בדבריי. לאחר רגע מביך נכנסנו אל הבניין.

לקחו לי עוד כמה רגעים להבין שככה נראים מעתה חייו של זמיר בבניין המוכר לו כל כך, בו התרגל להיחשב לנסיך הבלתי מעורער. אותו בן מלוכה פופולרי הפך לילד מוקצה שגם המאבטח בכניסה כבר יודע – לא רצוי פה. בקומה שלו, מסתבר, הוא עדיין פופולרי. דקות ארוכות נשמע קולו עובר בין משרדים ומנהל שיחות חולין עם מקביליו, עד שרגלו דורכת בלשכתו שבקצה המסדרון. הוא מקבל את פנינו בלחיצת יד רשמית, מזמין אותנו להיכנס ללשכה אך כאן בערך מסתיימת הפורמליות בפגישתנו עם זמיר. הוא שוקע בנוחות בכורסתו, מניח רגליו על השולחן ואת ידיו מאחורי ראשו, מוכן להתחיל בשיחה (או לקבל קוקטייל?).

אז מה שלומך בימים אלו, איך מתאוששים?

״זמן. לוקח רגע לעכל. לאט לאט השלטים מהמרפסות יורדים, אז יותר נוח שאתה לא צריך לראות את הפרצוף שלך בכל מקום. זה היה תהליך שלמרות ההפסד אני מאוד שמח שיצאתי אליו. אין בי שום חרטה שיצאתי. אני חושב היום יותר מבעבר שהייתי צריך להתמודד, אני עדיין חושב שיכולתי להיות ראש עיר טוב ושההתחדשות לבניין הזה היא מאוד חשובה, ובצער אני אומר שאולי יראו את זה בחמש השנים הקרובות. אסור לעירייה כזו לנוח על זרי הדפנה, ואני קצת מרגיש ששם היא נמצאת״.

וברמה האישית?

״זו היתה חוויה שנורא הצמיחה אותי. גם ההתנסות בלהיות מועמד לראשות העירייה, גם להרים קמפיין עם כל האנשים מסביב, גם לבחור איזה דגלים להניף ואיזה לא, זה תהליך נורא מצמיח. וגם האנשים שהתאכזבתי מהם בדרך – עדיף עכשיו מאשר מאוחר. בעשר השנים שלי בעירייה הייתי נורא עטוף, סגן ראש העיר הפופולרי, גם בתוך הבניין וגם בחוץ, ומשהו בחוויה של לרוץ אל מול העירייה, ולהיות פרסונה נון גרטה, ושהיא נאבקת בך, נותן שריטות על הגוף שנורא חשוב לקבל אותן גם כדי להבין איך העולם נראה למי שנאבק בעירייה. וגם כדי להבין שהרבה דברים שהנחת לגבי העירייה הם לא בהכרח נכונים מבחינת ההתנהלות שלה״.

העירייה זה שם קוד לחולדאי?

״לא, זו הנהלת העירייה באופן כללי גם. זה רוח מפקד״.

"משהו בחוויה של לרוץ אל מול העירייה, ולהיות פרסונה נון גרטה, נותן שריטות על הגוף שנורא חשוב לקבל אותן גם כדי להבין איך העולם נראה למי שנאבק בעירייה". צילום: אסקיאל מדויאצקי בורסטין

היום שאחרי ההפסד

לשכתו של זמיר גדושה בספרים ובתמונות, מכתבי תודה ומזכרות סימבוליות מהישגים שהוביל במהלך עשר שנות כהונתו כסגנו של חולדאי. את המשרד שלו, עם הנוף המרהיב של גגות תל אביב, הוא צריך לפנות בימים אלו. הוא ועוזרו קיבלו מכתבי פיטורים, ומכאן העתיד נראה מעורפל. ״אכזבה״, כך כינה חולדאי במילה אחת את מי שהיה סגנו במשך עשר שנים. ובשתי מילים, ״אכזבה ערכית״. מעבר לזה הוא לא הרחיב מחוץ לשיחות עם מקורביו, אך הסאבטקסט ברור. הקרע בין השניים עמוק ומדמם, ולא נראה שסופו להתאחות בקרוב.

איך זה להתמודד עם האכזבה שלו ממך?

״היא לא ראויה בעיני. היא אכזבה שמגיעה מעיוות המושג הדמוקרטי. יש אנשים שמאוכזבים ברמה שכאילו זה לא לגיטימי לרוץ מולו. ובן אדם שאחרי כל כך הרבה שנים חושב שזה לא לגיטימי לרוץ מולו, והסביבה חושבת שזה מאוד לא לגיטימי לרוץ מולו, מי שלא בסדר זה מי שחושב את זה״.

אז איך מתקדמים מכאן?

״לא יודע עדיין. יש לנו שישה מנדטים, שיישבו או באופוזיציה או בקואליציה. או שיבצעו דברים שדיברנו עליהם בקמפיין או שיישבו באופוזיציה ויגידו מה אפשר לעשות יותר טוב. אני לא מכיר את המצב הזה״.

ואיך התחושה?

״בכל מה שעשיתי בחיים עד היום הצבתי לעצמי יעד ותמיד עמדתי בו, וגם לא לעמוד ביעד זו חוויה שצריך לעבור. גם כשאין האפי אנדינג זו חוויה שצריך לעבור. כל הזמן אנחנו על התפר בין האישי לבין העירוני. וגם לקבל את המכות זו חוויה שאתה צריך לעבור, כי קודם כל אתה רואה שאתה עובר אותה, ושאתה חי״.

"בן אדם שאחרי כל כך הרבה שנים חושב שזה לא לגיטימי לרוץ מולו, והסביבה חושבת שזה מאוד לא לגיטימי לרוץ מולו, מי שלא בסדר זה מי שחושב את זה״. צילום: אסקיאל מדויאצקי בורסטין

הגיע הזמן

בתחילת הפגישה זמיר התעקש להבין למה באתי לראיין אותו. מה עניין אותי, האם אני הצעתי את הרעיון או המערכת. כשהסברתי לו שנולדתי וגדלתי בתל אביב, והעיר הזו חשובה לי כי היא הבית שלי, חשתי שהוא משתכנע. זמיר הגיע לתל אביב בכיתה ז׳, אחרי שחזר מפלורידה עם משפחתו. הוא למד בא. ד. גורדון ומשם עבר לתיכון עירוני ד׳. הוא היה בנוער העובד, הקן שלו נסגר והוא עבר לצופים, וגם שם החליף בין שני שבטים מתחרים. ״לא נראה שיש לך יותר מדי מחויבות לתנועה ספציפית״, אני מעירה. ״דייב שאפל אומר שהוא עשה פרסומות כפרזנטור גם לקוקה קולה וגם לפפסי, והדבר היחיד שהוא יודע זה שפפסי יותר טעים כי הם שילמו לו אחרונים. אני סיימתי בצופים, אז אני צופיפניק״, הוא מחייך.

הוא שירת בחיל האוויר ובהמשך למד בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. לקראת סיום התמחותו הוא החל לגבש את רשימת הצעירים של תל אביב-יפו שהפכה לתנועת ״רוב העיר״. בקדנציה הראשונה שלו כסגן ראש העיר פעל זמיר בעיקר בנושאי צעירים, תרבות וקהילה. בקדנציה השנייה קיבל את תיק החינוך והחל להשקיע את משאביו בטיפול במערכת החינוך בעיר. לצד זה, כבר שבע שנים שהוא מכהן כיו״ר קרן רבינוביץ׳ לאמנויות וקולנוע, ובמהלך העשור שכיהן בבניין העירייה הוא מספר כי דחף אמנים צעירים וקידם אמנות אוונגרדית ואנטי-ממסדית. 

חסרה בעיניך רוח פוליטית אצל הדור הצעיר, ובאוניברסיטה באופן ספציפי? 

״אני מרגיש שחסרה רוח פוליטית בכלל במדינת ישראל, וזה מחלחל גם לדור הצעיר ומחלחל גם לסטודנטים. אבל עשרות שנים שסטודנטים בהיבט הזה לא ממלאים את התפקיד ההיסטורי שלהם – לא רק בארץ ולא רק באוניברסיטת תל אביב, היא עוד בסדר יחסית – ועדיין לא עולים על הבריקדות ועדיין האגודות עוסקות ברווחה ועדיין הכל סביב פאן ופנאן. ואם אתה רוצה לארגן משהו כזה (פוליטי – י״ב) זה נתפס ליים (lame). וברור שזה מבאס, וזה לא רק האוניברסיטה ולא רק הדור הצעיר אבל זה מאוד הדור הצעיר״.

ממה זה נובע? אם שוב נשווה את זה לחולדאי ולכהונות ארוכות שמעודדות התנוונות של מערכות.

״קודם כל זה התנוונות. דבר שני, אי אפשר להתכחש לעובדה שאיכות החיים הכללית במדינה היא בסדר. למה הפסדתי בבחירות? מהרבה סיבות, אבל אחת מהן היא שלא מספיק אנשים רצו צ׳יינג׳ (change). ומקום שרוב האנשים סבבה להם, איך אתה יכול להניע אנשים לעשות שינוי״.

אז מצד אחד חסרה רוח פוליטית, מצד שני נשמע שאתה אומר שאין באמת על מה.

״לא, יכולה להיות רוח פוליטית על הדברים החשובים באמת. חסרה לי רוח פוליטית על זה שאנחנו חיים בכיבוש. אף אחד לא מתעסק בזה, מתעסקים יותר בשאלה אם תאטרון כזה או אחר יקבל כסף או לא. חסרה לי רוח פוליטית מול שפי פז מדרום העיר, יש פה 40 אלף פליטים ומהגרי עבודה אז חסרה לי רוח פוליטית בהתעסקות בהם באוניברסיטה.

״חסרה לי רוח פוליטית על זה שאנחנו חיים בכיבוש. אף אחד לא מתעסק בזה, מתעסקים יותר בשאלה אם תאטרון כזה או אחר יקבל כסף או לא". צילום: אסקיאל מדויאצקי בורסטין

״הגיע הזמן״ היה המשפט שלך בקמפיין, אבל הגיע הזמן למה?

״הגיע הזמן. הגיע הזמן שהוא ילך הביתה אחרי 20 שנה, הגיע הזמן שאני אהיה ראש העיר כי אני אהיה טוב, אבל זה לא מספיק. גם פה לא עלו על בריקדות כי בעיר טוב. דבר נוסף הוא שאין במדינת ישראל תרבות של שיח פוליטי יותר. אם כועסים על מנהלי בתי ספר שמכניסים גופים פוליטיים לתוך בתי הספר ואם ההורים אומרים בבית שלא ידברו פוליטיקה. אנשים מתחנכים לא לדבר על זה אז קשה לנהל שיח מורכב.

ואיך כנבחר ציבור אתה יכול לשמור על תל אביב כאי של שפיות בתוך כל מה שמתחולל במדינה?

״היא אי של שפיות עדיין. שאלו אותי את זה הרבה בקמפיין. לא צריך את חוק הנאמנות בתרבות כדי לאתגר את תל אביב ולא צריך את רון חולדאי כדי לשמור על זה. יש פה מרכז ליברלי, בועט, מטורף ושום דבר לא יעצור אותו. גם מקרה שבו ישללו מאתיים אלף שקל מתאטרון וואטאבר (whatever) ביפו, מה יקרה? זה לא מגיע לרמות האלה פה. זה ההפך. כל פעם שעושים משהו במדינת ישראל ברוח הזו, תל אביב מקצינה לכיוון ההפוך. זה נורא לא מדאיג אותי, אם הפרינציפ היא שתל אביב צריכה להשקיע את כספי התושבים שלה כדי לשמור על חופש הביטוי, אז זה מה שהיא תעשה״.