"ארץ נהדרת" מבינה את הדופק הלאומי כשבאולפנים מחפשים עורק

"ארץ נהדרת" היא סייסמוגרף של ישראל וישראליות. 20 שנה היא כבר על המסך שלנו, ולמרות שרבים אוהבים להשמיץ אותה על היותה שמאלנית מדי, או אנטי-ביבי מדי, או סתם מגויסת, האמת היא שמשנה לשנה היא מצליחה לזהות תהליכים ותופעות בישראל לפני שלא מעט סוציולוגים גבוהי מצח (שלא לדבר על סוקרים) עולים עליהן.

כך קרה גם אמש, במשדר שבו "ארץ נהדרת" הצטרפה לשידורי ליל הבחירות – וספציפית, במערכון הפתיחה המרשים. בקצרה, גבר ואישה נפגשים בקלפי כששניהם על מזוודות. אחת נוסעת לברלין כי היא מפחדת משלטון הימין, האחר בורח למיאמי מהפחד שהשמאל הולך להפוך פה הכל לטרלול פרוגרסיבי. במהלך הויכוח הזועם ביניהם, כל השדים של שני המחנות הפוליטיים יוצאים החוצה – מעברות ומחנות חינוך מחדש, זכויות גאים וברית מילה. כל צד משוכנע שהצד השני הולך לפגוע בשורש קיומו, עד שמגיע הפאנץ', בו מזכיר ועדת הקלפי מודיע להם שנגמר תיקו. זה היה רגע מרשים של "ארץ", ששוב הצליחה לגעת בתחושה העמוקה והאמיתית ששוכנת בלבבות של המוני אזרחים במדינת ישראל: שאנחנו כבר לא סתם שני מחנות אלא שני עמים. שני צדדים שלא רק שכבר אין ביניהם קונצנזוס על שום דבר, אלא הם נמצאים על סף מלחמת כל בכל. המערכון הזה מתחבר היטב להיילייט המובהק של מה שהיה משדר הבחירות הקודם: מערכון "מלחמת האזרחים" של שאולי. למעשה, זהו המשך ישיר (גם אם פחות פרובוקטיבי) שלו.

את מה ש"ארץ נהדרת" הבינה, לא ממש הבינו באולפני החדשות, לא אלו שבערוץ 12 ולא באלו האחרים, לא לפני הפרק ולא אחריו. במהלך שידורי הבחירות הבלתי נגמרים, שורה של פרשנים שישבו סביב השולחן העלו באוב וברצינות גמורה את הקריאה לממשלת אחדות, את הכמיהה לכך שהפוליטיקאים השפויים מכאן ומכאן יתכנסו סביב השולחן, ויצילו את ישראל מהלופ הבלתי נגמר של מערכות בחירות ו/או ממשלה קיצונית ורדיקלית. אבל האמת היא שהדיון הזה הוא דיון בעלמא – גם כי נתניהו לא מעוניין בממשלה שכזו, אבל בעיקר כי בסופו של דבר פוליטיקאים ישקפו את רצון הבוחרים. והבוחרים לא רוצים אחדות. הם רוצים להתכתש. להראות לצד השני, מה שנקרא בימין האמריקאי own the libs. וזה משהו שגם נאומים יפים בליל הבחירות יתקשו מאוד לשקם.

ידעו מה קורה לו לפני שהוא ידע בעצמו. משדר בחירות 2022, "ארץ נהדרת"

חוץ מזה, "ארץ נהדרת" הצליחה להראות שוב את הוורסטיליות האמנותית שלה: עלמה זק הפליאה עם החיקוי המבריק לשרה נתניהו (כולל מחווה ברורה להקלטות שלה, שפורסמו בתכנית "המקור"), החיקוי של יאיר נתניהו (רועי בר נתן) עלה מן האוב, יניב ביטון המשיך להקסים בתפקיד אריה דרעי – וכמובן ה-שיחוק של העונה, שחר חסון בתפקיד איתמר בן גביר, שקיבל את המקום הראוי לו. רבים השוו את ההצגה של בן גביר ב"ארץ נהדרת" לדרך שבה הוצג ליברמן ב-2009, אבל יש הבדל גדול בין שתי הדמויות – ליברמן של אז היה מאוד מאיים; הדמות של בן גביר (וכנראה שגם שחר חסון עצמו תורם לכך) היא כמעט חביבה, למרות המסרים הקשים שלה. זה לא מתעלם מהמורכבות של הדמות שלו במציאות, זה משחזר אותה ומתייחס אליה: לעובדה שלא מעט אזרחים ישראלים נפלו בקסם שלו בשנה האחרונה, אף שספק אם גם ב"ארץ נהדרת" יכלו להעריך עד כמה.

והנה בעוד שבאולפנים עוד ניסו לצייר תמונת שווא של תיקו ו"הכל עוד פתוח" – ב"ארץ נהדרת" כבר היו בשלים להכריז על תוצאות האמת ולסגור את הבאסטה. הם גם ניחשו נכון: זיהו שלנתניהו יש את קואליציה ביד, וליאיר לפיד אין, והציגו את הפוליטיקה במערומיה: דרך הרעב של בן גביר, החרדים שחוזרים לחגיגה, סמוטריץ' שכבר לובש מדי ב' ומתכונן להיות שר ביטחון – וגם את יאיר לפיד, שנותר חסר תשובות, את בני גנץ שמתחנן "להציל את המדינה", ואת מרב מיכאלי שעסוקה ב"קמפיין הגוועאלד". זה מה ש"ארץ נהדרת" יודעת לעשות כבר עשרים שנה: לזהות את הדופק הלאומי ולהספיק להגחיך אותו כשהאחרים עדיין מחפשים את העורק.