ניצולים עם רגשות אשם: איך בכלל אפשר ליהנות ממשהו עכשיו?

מהו הרגש הדומיננטי ביותר שאת מרגישה כרגע, והאם הוא במקרה אשמה? בימי התבהלה האלה, בין סיפור מצמרר אחד לשני, תוך פחד מצמית מהאנושות ואי וודאות לגבי המשך חיינו, רבות מאיתנו חשות אשמות. אשמות על כך שאנו בחיים, אשמות שיקירינו לא עברו את התופת, אשמות אפילו משום שאנחנו קצת מתגעגעות לפילאטיס. מותר להגיד את זה בכלל עכשיו? אני קצת חוששת שהמקלדת שלי תעלה באש. פילאטיס.

אשמת ניצולות (Survivor's guilt) היא מנגנון פוסט טראומטי, ביטוי שטבע הפסיכיאטר האמריקאי ד״ר רוברט ליפטון, לאחר שחקר את תושבי יפן שנפגעו במתקפות הגרעיניות ב-1945, את שורדי מחנות ההשמדה של הנאצים וחיילים שנלחמו בויאטנם. עקרונית, הביטוי מתייחס לתחושה שחווים אלה שהצליחו להינצל מאירועים טראומטיים מסכני חיים, בעוד אחרים ואחרות שעברו את אותם אירועים – לא שרדו.

וככה, ילדים, ]גשתי את אמא שלכם. פילאטיס (צילום: שאטרסטוק)

אבל מתברר שלא רק מי שניצולה מטבח או מירי טילים עשויה לחוש אשמה. זה קורה גם לנו, אלה שלא נפגעו בגופן, שמרגישות כמעט לא נעים ששפר עלינו מזלנו. לפעמים האשמה מופיעה כשאנחנו מנסות, במאמץ עילאי, לנהל אורח חיים חלקי של שגרה בתקופה המוטרפת הזאת: נהנות מביס של פיצה, מביטות בגלי הים, אולי אפילו צוחקות מבדיחה. פריבילגיות של מלחמה.

אני חושבת ששווה לשאול את מי משרתת האשמה, כאשר היא מגיחה אל לבנו השברירי ונתקעת בו כמו קרש עץ שכופה עלינו לנשום נשימות שטוחות, איטיות, שחס וחלילה לא ישימו לב שאנחנו בחיים. אני יכולה להעיד שאותי האשמה אינה משרתת. היא לא גורמת לי להרגיש טוב יותר. היא לא מניעה אותי לפעולה. היא גם לא משרתת את הניצולים והניצולות ששרדו, ואף לא את הנרצחים, החטופות, השבויים והפצועות. לאף אחד בעולם לא עוזר שאני מרגישה אשמה. למעשה, לאף אחד גם לא אכפת. זה רגש שמתחיל ונשאר בתוכי, מכרסם את הדימוי העצמי שלי בלבד.

אף פעם לא היו לנו רגשות אשם מפיצה. עכשיו כן (צילום: שאטרסטוק)

האשמה גם מייצרת היררכיה של סבל, ומפחיתה מהכאב האישי של כל אחד ואחת מאיתנו, שלא נפגעו "מספיק". על קו הסיוע שבו אני מתנדבת מזה שנים, אני שומעת בימים האחרונים נפגעות תקיפה מינית שחשות כי הטראומה שחוו בעברן מתגמדת לעומת פגועי המלחמה. "מותר לי בכלל לכאוב על משהו אחר כרגע?", הן תוהות בפניי ואני משיבה להן שכן, ומנסה להחזיק את התשובה הזאת גם בעבור עצמי.

וחשוב לי להגיד עוד משהו על פילאטיס (כשם קוד לניהול שגרה חלקית בעת חירום): הרי כשכל הקטסטרופה הזאת תסתיים, בתקווה שהחטופים ישובו לביתם, הפצועים יירפאו וכמה שפחות חיים יגזלו – מי שיצטרכו לאסוף את השברים יהיו גם אנחנו, האנשים שלא קרה להם כלום, כביכול. המעגל השלישי, העקיף, שסבל ״רק״ מהטראומה הקולקטיבית של המלחמה.

אנחנו נצטרך הרבה כוחות כדי להחזיק את המשימה הזאת, כוחות שכדאי לנו לצבור ממש עכשיו, תוך כדי התמודדות עם מציאות בלתי נתפסת. את הכוחות האלה נוכל לאגור לאט-לאט מפעולות שיגרמו לנו להרגיש נורמליות במצב לא נורמלי: לאכול, לצחוק, להתעמל, להכיר תודה. אין בזה שום דבר לא בסדר. להפך, זה מה שיטען אותנו באנרגיות. עוד נזדקק להן באופן נואש בהמשך הדרך.