מנה של קרינג': איך להושיב אנשים נוראיים סביב השולחן ולנצח

לא סתם ריאליטי הבישול "בואו לאכול איתי" הפך לאחת מתכניות הריאליטי-בישול המוצלחות בישראל. היא מושיבה סביב שולחן אחד קבוצות של ישראלים מרקעים שונים, ולצד האוכל הם צריכים גם לדבר ולצלוח קונפליקטים. ההתנגשות הזאת תמיד מעניינת, ונראה שבעונה החדשה יש כוונה ברורה יותר להצית אותה בליהוקים פרובוקטיביים. אפשר לאהוב את זה או לא, אבל זה עובד לכאן 11 כבר שש עונות ברציפות, ועם הצלחה לא מתווכחים למרות שזה ממש כיף.

ריאליטי אוכל הפך להיות אחד הז'אנרים המאוסים והדוחים ביותר בשנים האחרונות, בין אם מדובר בתחרויות כמו "מאסטר שף" או "הקינוח המושלם" ובין אם זה "משחקי השף" או מה שלא יהיה, אבל בכל זאת תמיד כיף כשסדרה כמו "בואו לאכול איתי" חוזרת למסך, ולא כי האוכל שם נראה יותר טעים (למעשה הוא נראה פחות טעים), אלא פשוט כי זה "האח הגדול" של ריאליטי האוכל. נכון, אין סיפורי רקע קורעי לב, אבל תמיד מבדר לראות את העולמות מתנגשים דרך המפגש הקולינרי הזה.אין כאן שפים, אין כאן טבחים מי יודע מה מדופלמים, רק ישראלים שפותחים שולחן ונותנים ניקוד לעצמם. אפילו הפרס הוא יחסית צנוע, לא מליון שקל ולא מסעדה-טיול קולינרי באירופה. כשגם הפרס קליל, הכל הופך להיות יותר קליל. אין כאן כל מיני טבחים זוטרים שזה "חלום חייהם" לזכות, זה לא שהם יאכזבו מישהו אם הם יפסידו, הם כולה הרוויחו כמה ארוחות וסיכוי פוטנציאלי לזכות בטיול שווה. עצם העובדה שהסיכונים כל כך נמוכים מאפשרת למשתתפים לבשל בכיף, ואז גם יותר כיף לראות אותם על המסך. אפילו אם מדובר באנשים נוראיים.

עונה של ליהוקים פרובוקטיביים. "בואו לאכול איתי" (צילום: כאן 11)

והו, כמה הם נוראיים. הפרק הראשון בעונה החדשה מתמקד באיזור השרון. אנחנו מקבלים את לירון, נשוי טרי מיהוד ומובטל שרוצה לפתוח פוד טראק, חנה שהיא גרושה מבוגרת שכותבת שירה וחובבת זומבה מכפר יונה, שלי סאנשיין, אופטומטריסטית וטבעונית, רחלי מכפר סבא, נשואה ואם לשלושה עם פה גדול ואחרון חביב הוא עמית, הטבעוני הנוסף שלנו שעמוס בראסטות ולא קונה אוכל. איך הוא יבשל בלי לקנות אוכל? יאסוף אותו מהזבל כמובן (סליחה, "ילקט" ו"יציל מזון").

כל הקבוצה הזאת מורכבת מאנשים שאם הייתם נמצאים איתם בשולחן, הייתם ככל הנראה מוצאים דרך לריב עם כל אחד מהם: לירון בטוח בעצמו ומסתובב עם תחושה שהוא יודע הכל, חנה נשמעת כמו פארודיה על מורות ללשון ודוחפת את האף שלה לרחם של אנשים שהכירה לפני חמש דקות, שלי היא טבעונית שבטוחה שאוכל טבעוני זה דבר מושלם, לרחלי יש אגו בשמיים והיא לא מפסיקה לדבר ועמית הוא אולי האיש הכי נחמד שם, אבל הוא מתכוון להאכיל את כולם בשאריות שהוא הוציא מהפח. אם בעונות הראשונות עוד הייתה תחושה של "איזה כיף יהיה לשבת עם קבוצה כזאת בשולחן", עכשיו המחשבה הסבירה היא "גם אם היו משלמים לי לא הייתי יושב איתם בשולחן".

למרות האנשים הבלתי נסבלים האלה, יש בסדרה אפקט המזכיר את אפקט ה"איך אני הייתי מתנהג אם הייתי נכנס לבית האח הגדול", והוא נקרא אפקט ה"מה הייתי מבשל?" (מנה ראשונה מק אנד צ'יז, מנה שנייה לזניה ומילקשייק מושחת עם מלא קצפת לקינוח, תודה ששאלתם). זו אחת מנקודות החוזקה של התוכנית, כי האינטראקציות הרבה פחות מעניינות, לפחות בפרק הראשון. מבדחת גם שיטת הניקוד על חוויית האירוח והאוכל. לא מדובר הרי בשופטים מקצועיים, כך שהשיטה של מרבית המתמודדים נעה על הסקאלות הפשוטות של נעים/לא נעים וטעים/לא טעים. וזה נחמד/לא נחמד.

פארודיה על ישראליות. "בואו לאכול איתי" (צילום: כאן 11)

גם בעונה השביעית הקריינות של שי אביבי ממשיכה להיות הכוכבת הבלתי נראית של התוכנית ומוסיפה המון צבע, גם אם לרגעים זה מרגיש מעט לוחץ ומאולץ. אבל הרגעים בהם אביבי מרשה לעצמו להתפרע עם גג מסוים או אומר בדיוק את מה שעובר לצופים בראש – הם רגעים נהדרים. רגע זכור במיוחד מהפרק הראשון מתרחש כשחנה מגיעה לקבוצת הקריאה שלה ואביבי קורא בדרמטיות מופרזת "ערב טוב כפר יונה!", כאילו מדובר במינימום נינט טייב בגמר של כוכב נולד. הוא תפס אותי לא מוכן בפאנצ' הזה וקרע אותי מצחוק.

העונה החדשה של "בואו לאכול איתי" נפתחה עם  כמה משתתפים מעצבנים במיוחד, אבל עדיין מצליחה לספק את ליטרת הבידור הכיפית שחיכיתם לה. היא אמנם לא מרגישה משמעותית כמו העונות הקודמות, במיוחד לא בימים כאלה בהם העם מפולג וקרוע, אבל השילוב של אנשים בלתי נסבלים ובישול שאפתני אך קלולסי (במיוחד עמית, שעם כל הנחמדות שלו נותן לאורחים שלו לאכול אשפה) מייצר רמות קרינג' שאי אפשר להישאר אליהן אדיש. אפילו כשחנה ורחלי רבו ביניהן והשלימו זה הרגיש מאולץ והקרינג' היה בשמיים. וקצת (הרבה) קרינג' זה די נחמד מדי פעם. אז לצפות בעונה החדשה? למה לא. זה כיף ומשעשע. וקרינג'. כמה קרינג'.