ההר מוליד עכבר: אנשי ההר סיני עובדים על פתיחת בר חדש

יום חגם של ההיפסטרים: הבעלים של ההר סיני עובדים על פתיחת בר חדש באותה הרוח – ובאותו המתחם

סנטה קתרינה. צילום: יולי גורודינסקי
סנטה קתרינה. צילום: יולי גורודינסקי
29 בדצמבר 2015

אחרי שלא נמצא תחליף ראוי לבר ההר סיני, הבעלים של הבר שנסגר השנה בפתאומיות, דין בלר, אורי להב ותומר אגאי התחילו לעבוד על פתיחתו של בר חדש במתחם. לדבריהם, הבר החדש יהיה באותה הרוח של "ההרסי", אך ייקרא בשם אחר. "אנחנו מאוד מקווים שהפרויקט ייצא לפועל", אומר להב, שמחזיק גם במסעדת סנטה קטרינה הסמוכה, "אבל כרגע זה עדיין לא 100%".

לבר הר סיני היה מעמד של הר סיני. מעוז ההיפסטרים-יאקים-כאלו שלא נופלים להגדרות עצמיות אירח את מיטב צעירי העיר, כמעט כולם היו גם הדי.ג'יים במקום. ולכן בלבול, צער, מצוקה וחרדה אחזו לא מעט מקוראינו עם פרסום הידיעה בדבר סגירתו של ההר סיני לפני כשלושה חודשים. עקורי ההרסי נזכרים כעת בשברון לב בערבי הסקובי דיסקו, במסיבות הניינטיז ובהקרנות הסרטים שכה חסרים להם – ומדווחים בכאב כי טרם מצאו אתר עלייה חדש לרגל.

"איפה עוד בתל אביב אתה יכול להגיע בשלוש בלילה ולשמוע את My Heart Will Go On של סלין דיון בקטע לגיטימי?", אומרת התקליטנית מיטל שבח שניגנה במקום על בסיס קבוע. "ההרסי היה בית, היה לו קסם. באחד הלילות תקלטתי והייתה בחוץ סערה פסיכית, המקום היה ריק לגמרי חוץ מארבעה רוסים שרקדו בטירוף וביקשו שארים להם עם היפ הופ. ברור שזרמתי איתם. ביום אחר הגעתי וכל המקום היה מפורק באנשים ששרו ביחד את סופרסטאר של רוני דואני, הזייה בקטע הכי טוב של המילה".

סגירתו של ההר סיני באה בעקבות החלטתם של הבעלים השף תומר אגאי ואורי להב להרחיב את מסעדת סנטה קתרינה הצמודה. "אנחנו חושבים שיש צורך להגדיל את המסעדה, זה חלק מהאבולוציה שלה", הסבירו השניים בעבר לטיים אאוט, "תהיה השלכה של האופי של ההר סיני על החלק החדש של הסנטה קתרינה, חלק מהאלמנטים יישארו, אלו דברים שאנחנו אוהבים לתת להם להתפתח ולזרום מעצמם לפי מה שאנשים אוהבים".

אבל התחליף הראוי איחר להגיע. הרוקוקו הקרוב אמנם התמלא אבל ברוח אחרת, הכולי עלמא לא נכנס לאותן נעליים – ובאוגנדה לא תמצאו את עצמכם שרים בקולי קולות שירים של שינייד אוקונור. "אני הייתי מהכבדות, היו פעמים שהייתי מגיעה להר סיני איזה פעמיים שלוש בשבוע", מספרת רוני אפשטיין, לקוחה נאמנה לשעבר. "איפה אני אתנחל עכשיו? ברוקוקו? בפסאז'? אין מצב, אלה מקומות עם וייב אחר לגמרי. מאז הסגירה של ההר אני הרוסה באופן פתולוגי ומטריד, רק אנשים שהיו שם יבינו אותי. בלילה אם יש במקרה ירח מלא אני יכולה לבהות בו שעות ולהזות שתלויה מעליו באלכסון מנורת אולטרה סגול".

גם נדב יהלומי, מצוות העובדים הקבוע של ההר סיני, מתמלא בגעגועים עזים. "תמיד הייתי אומר שזה סוג של מתנ"ס, עם כל הילדים המגניבים מהשכונה שמגיעים ומנסים לעשות עם עצמם משהו ולהעביר את הזמן בכיף", הוא אומר. "זה היה ספסל שכונתי – זה המקום שבו היית יכול להגיע ולהיות מי שאתה באמת. אז פעם אחת היינו מקרינים סרט, בפעם אחרת היינו מרימים תחרות כשרונות צעירים, היו לפעמים יציאות כמו ערב אוכל רוסי או ערב סרטי טראש, וזה ממש חסר כרגע בעיר. זה נגמר. אין בר לצאת אליו במקום המשבצת של ההר".