"ברייק פוינט" הגיעה בדיוק כשהטניס היה צריך אותה, וזה לא במקרה

ב-2023 כבר אין לנו הרבה סיפורים שכולנו מסכימים עליהם. הרשתות החברתיות הורידו את ההיררכיות בבעיטה, והובילו למצב שבו לכל אחד יש את הנראטיב שלו. ובצוק עתים, דווקא הספורט הפך לסיפור נדיר שמאחד בני אדם, הדבר האחרון שאנשים חייבים לראות ב"לייב". וכך, גם עולם הדוקו הספורטיבי נמצא בצמיחה, החל מ"הריקוד האחרון" ועד הסדרה על פורמולה 1, "לנהוג כדי לשרוד". כעת מצטרפת למגמה גם "נקודת שבירה" ("Break Point") – סדרה דוקומנטרית חדשה מבית נטפליקס על עולם הטניס; כזו שרוצה לעשות לספורט הלבן את מה שנטפליקס כבר עשתה למירוצי המכוניות.

טניס, לכאורה, לא צריך סדרה דוקומנטרית – מדובר בספורט פופולרי ואהוב, כזה שממלא אצטדיונים בכל העולם. אבל רק לכאורה – מאחר והוא נמצא בצומת דרכים מאוד ברורה: במשך יותר משני עשורים הטניס הובל על ידי דמויות חזקות ואהובות שהפכו אותו למוצר פופולרי. ארבעה טניסאים שכאלה אף הופיעו בפתיחת הסדרה – רוג'ר פדרר, רפאל נדאל, נובאק ג'וקוביץ' וסרינה וויליאמס – ארבעה ספורטאי על בכל מובן אפשרי, שהפכו לגיבורי תרבות של ממש בכל העולם.

אבל העידן הזה הולך ואוזל. פדרר הודיע בשנה שעברה על פרישה (אחרי שנים בהן כמעט ולא שיחק), וויליאמס נפרדה (ואז קצת התחרטה על זה), נדאל יותר פצוע מבריא וגם הקסם של נובאק ג'וקוביץ' הולך ומתפוגג. ארבעת המגה סטארים של הענף, אלה ששלטו וזכו בתארי ה"גרנד סלאם" בשנים האחרונות, הולכים ונמוגים מהזירה – ומישהו צריך להיכנס אל תוך הוואקום הזה. אם בכדורגל הצליחו למלא את החלל של מסי ורונאלדו עם שחקנים כמו קיליאן אמבפה או ארלינג הולאנד, הרי שבטניס המשימה יותר קשה.

מי יהיה הכוכב הבא? "ברייק פוינט" (צילום: יח"צ נטפליקס)

וזו בדיוק המטרה שעבורה "ברייק פוינט" נוצרה – זו הדרך שבה הטניס, דרך הפלטפורמה הפופולרית של נטפליקס, מנסה לבנות לעצמו גיבורים חדשים. עיתוי עליית הסדרה, בסמוך לפתיחת העונה ואליפות אוסטרליה (שמתרחשת בימים אלה), הוא כמובן לא מקרי. "לנהוג כדי לשרוד" הזניקה את הרייטינג של מירוצי הפורמולה 1, ובעולם הטניס מקווים שהסדרה הזו תגרום לעלייה דומה.

וזה עובד. הסדרה מבינה היטב מי קהל היעד – לאו דווקא המשוכנעים שכבר אוהבים טניס (למרות שגם הם יהנו מאוד מהצפייה), אלא דווקא אנשים שלא ממש מתחברים לטניס בדרך כלל, ומנסים להבין מדוע הוא כל כך פופולרי. והסדרה חוגגת את הספורט בעזרת קטעי משחקים יפהפיים ועוצמתיים שממחישים היטב את הדרמה שהענף הזה מסוגל לייצר. ויש, כמובן, גם את בני האדם שמרכיבים את הספורט.

טניס הוא יצור קצת מוזר בעולם הספורט. שני ענפי הספורט הפופולריים שלפניו, כדורגל וכדורסל, הם קבוצתיים. הטניס, כמאמר שירו של נתן אלתרמן, מאוד אחד. יחידני לחלוטין, ספורט בו כל אחד עומד לבדו. לכן הטניס פותח דלת לסיפור האנושי האישי. כך, למשל, פרק הפתיחה התמקד בניק קיריוס – טניסאי שגדל בתור הבטחה, ואפילו זרח לגדולה מגיל צעיר, אבל לא התמודד היטב עם אור הזרקורים; כעת, לקראת סוף הקריירה, הוא רוצה לסגור מעגל בטורניר שנערך בביתו, באוסטרליה.

היופי ב"פויינט ברייק" הוא דווקא השילוב בין האישי לספורטיבי – הם מביאים את הסיפור האישי מבלי להפוך אותו לחזות הכל. לפעמים דווקא הספורט עצמו מספר את הסיפור בצורה הכי טובה. המחבט השבור שעל הדשא אומר יותר מאלף מילים, וכך התקפי הזעם של קיריוס על המגרש מביאים את המהות שלו יותר מכל מונולוג קורע לב שהיה נותן למצלמה. היופי של הספורט הוא שזה הטקסט הכי טוב – ולפעמים לא צריך להתאמץ יותר מדי לגבי ה"מסביב". בטח כשמדובר בספורט שכולו אנשים, אחד על אחד, על זירת הגלדיאטורים.

"ברייק פוינט" אינה נטולת בעיות – למשל, העובדה שניתן שם פוקוס מאוד גדול לתחרות הזוגות (זו שבה קיריוס ניצח וזכה בתואר, יחד עם חברו ת'נאסי קוקינאקיס) – שאמנם בהחלט שירתה את הנראטיב של הפרק ("קיריוס סוגר מעגל"), אבל לא באמת חשובה במציאות ביחס לתחרות היחידים. זו דוגמא שבה, לפעמים מתוך רצון לשרת את הסיפור בדוקו הספורט – קצת מעוותים את המציאות. וזה חבל.

אבל בתמונה הגדולה, "ברייק פוינט" היא סדרה מצוינת. היא מגיעה לטניס בתקופה חשובה, ואולי תשיב את זוהרו שקצת מעורער בעקבות ירידת עידן הנפילים. דבר אחד בטוח – היא הפכה אותי, אדם שטניס הוא לא הלחם והחמאה שלו, למעריץ גדול של ניק קיריוס (ושל חברה שלו, אבל זה כבר עניין אחר). אם תרצו, זו כבר סיבה טובה לקיומה.