"רבבות מפגיני בלפור לא היו מסתכנים במכות אם לא היה כואב להם"

ביולי 2019 ראיינתי את הדוקומנטריסט ברק הימן והח"כ לשעבר דב חנין על ההצלחה יוצאת הדופן של הסרט התיעודי "החבר דב". בחודשים הבאים קצב ההקרנות לא האט. הימן וחנין המשיכו להתרוצץ עם הסרט ברחבי הארץ, וצברו יותר מ-120 מפגשים עם הקהל. "זה היה אפקט דומינו", מספר הימן. "אחרי כל הקרנה בקיבוץ או במושב, מישהו היה ניגש ואומר שהוא ימליץ שיביאו את הסרט לעוד מקום, ובעקבות כל הקרנה הייתה עוד אחת. היו שבועות של ארבע-חמש הקרנות בשבוע. היינו כמו זוג נשוי. היינו נוסעים להקרנה ליד הכנרת וכבר לא נשאר לנו על מה לדבר. אז הקשבנו למוזיקה כל הדרך".

הכל נפסק בבת אחת בגלל הקורונה, אבל זה לא אומר שהימן נותר חסר מעש. השילוב של הקורונה ואיום הסיפוח סיפק לו עבודה. "בחודש וחצי האחרונים הייתי עסוק מעל הראש ביצירת סרטון על הסיפוח עבור הקרן החדשה לישראל. אורכו אמנם רק שבע וחצי דקות, אבל הוא מלא באנימציה והיה כרוך בכתיבת תסריט – לא משהו שאני רגיל לעשות. יצרתי אותו עם הבמאי אלון לוי ("מעשה בחמישה משוררים"). עד כה הוא צבר כמה מאות אלפי צפיות בפייסבוק וביוטיוב. מטרתו לעורר מודעות לזוועה שנקראת סיפוח. לרוב האנשים ממש לא אכפת מהסיפוח, והם לא מבינים מה הוא אומר. בעיניי זו טרגדיה שמעידה על משהו יותר רחב ומדאיג שקורה פה. אפשר להבין למה פרויקט הסיפוח לא מוציא אנשים מהבית ולא מוציא אותם מהכלים. זה קורה בין היתר בגלל שהחיים הפרטיים שלהם חוו טלטלה כל כך עזה, והם צריכים לבדוק שיש להם כסף לשלם שכר דירה ולקנות אוכל לילדים. אני רוצה להאמין שמי שרואה את הסרטון מבין קצת יותר כמה הדבר פסול מבחינה אנושית ופוליטית – כמה הוא משדרג ומעצים את האפרטהייד שקיים, ואיזה מחיר הפלסטינים ישלמו על התופת הזו".

"אפשר להבין למה פרויקט הסיפוח לא מוציא אנשים מהבית ולא מוציא אותם מהכלים. החיים הפרטיים שלהם חוו טלטלה כל כך עזה, והם צריכים לבדוק שיש להם כסף לשלם שכר דירה ולקנות אוכל לילדים"

זיהיתי את קולו של ליאור אשכנזי כקריין של הסרט?
"כן. ויש גם גרסה באנגלית שמקריין מנדי פטינקין (סול ברנסון ב"הומלנד", איניגו מונטויה ב"הנסיכה הקסומה"). ליבי לנקינסקי מהקרן החדשה לישראל בניו יורק פנתה אליו והוא לא היסס לשנייה. הוא נשמע להוראות בימוי ועשה עבודה מדהימה, בהתנדבות. הוא הקליט את הקריינות על אייפון 10 בחווה שלו בצפון ניו יורק, שם הוא בבידוד עם משפחתו. כששאלתי אותו אם זאת איכות מספיק טובה, הוא אמר 'אם היה מספיק טוב בשביל השלמות סאונד ל'הומלנד' זה מספיק טוב גם לך'".

במקביל, הימן משלים הכנת סרט עבור כאן 11 על האמן הבינלאומי וחתן פרס ישראל דני קרוון – מי שעיצב, בין השאר, את כיכר הבימה היפהפיה בתל אביב, שבה נערכות הפגנות כל שני וחמישי. "נדלקתי על הבן אדם – דמות מדהימה, חזקה מעניינת. אני עובד על הסרט כבר שלוש שנים ויש לי יותר מ-130 ימי צילום. הוא מיועד לדוקאביב הבא, אבל אני רוצה לנסות להזדרז כדי שיספיק ליהנות מזה, כי הוא כבר בן 90. אני גם מפיק סרט לערוץ 8 על נרקומנים ואלכוהוליסטים חרדים מניו יורק שמגיעים למרכז גמילה כשר בירושלים – היחיד מסוגו בעולם. הבמאית אנה אוליקר הייתה תלמידה שלי בבית ספר מעלה". סרט אחר, שעליו התחיל לעבוד לפני הקורונה, נתקע. "זה סרט על חרדים בבני ברק שעושים קפוארה. חבורה מהממת של אנשים שנכנסה לי ללב. הצילומים הופסקו בשיא המומנטום. אני אחזור לצילומים ברגע שזה ייגמר".

לפני הקורונה, כאמור, ברק ואחיו תומר ("יונתן אגסי הציל את חיי") חרשו את הארץ עם סרטיהם. "אלה היו הקרנות עוצמתיות מבחינה רגשית. המפגש עם הקהל זו הסיבה שאנחנו עושים סרטים. זאת גם שליחות. ב'יונתן אגסי' יש שיעור מאלף באימהות. אין מי שלא נפעם נוכח האהבה הבלתי מסויגת של אנה לבנה. וזאת הפרנסה שלנו. הלחם והחמאה שלנו. ביטול ההקרנות עשה לנו נזק מאוד קיצוני. חלקים ממנו אנחנו מצליחים למזער באמצעות הקרנות אונליין. עד כה היו לנו כעשר הקרנות המלוות במפגשי זום עם הצופים. בשבת הקרובה נערוך הקרנה של 'לפני המהפכה', סרט שיצרתי עם דן שדור על הישראלים שחיו באיראן. לרוב השיחות נמשכות כשעה וחצי ואנחנו מקבלים תגובות מאוד טובות. יש בזה גם יתרונות – אנשים לא צריכים להתלבש ולצאת מהבית, אלא יכולים לעבור את החוויה מהמיטה עם הנייד. זה גם מספק הזדמנות לצפות בסרטים קודמים שלנו, שאין דרך לראותם בשום פלטפורמה אחרת. אנשים פתאום רוצים לראות אותם אחרי שהתוודעו לסרטים מאוחרים כמו 'מיסטר גאגא' של תומר".

ברק הימן (צילום: איליה מלניקוב)

"רבבות האנשים שצבאו שלשום על מעון ראש הממשלה לא היו הולכים להתעמת עם שוטרים, להסתכן במעצר ולחטוף מכות אם לא היה מאוד כואב להם"

אתה בסדר עם זה שאנשים יצפו בסרט שלך בנייד?
"עם כל געגועי לקולנוע, בתקופה הזאת אני מעדיף שאדם יראה את הסרט בנייד מאשר שלא ייראה אותו בכלל. הקרנות אונליין של 'החבר דוב' היו מאוד מעניינות. עשינו גם כמה שיתופי פעולה – להקרנה בחסות דוקומנטרי בשפירא נרשמו מעל אלפיים אנשים. היינו המומים. כמו שהחבר דוב תמיד היה אומר לי עד שלא יכולתי לשמוע את זה יותר: 'בכל סכנה יש תמיד הזדמנות'. היו רגעים שזה היה נשמע כמו קלישאה ניו אייג'ית. תמצא את חצי הכוס המלא גם כשהיא שבורה. אבל הוא צודק. כמעט בכל סיטואציה גם כשהיא קשה ומדאיגה ומקוממת יש סדק של הזדמנות למשהו טוב.

"רבבות האנשים שצבאו שלשום על מעון ראש הממשלה לא היו הולכים להתעמת עם שוטרים, להסתכן במעצר ולחטוף מכות אם לא היה מאוד כואב להם. אני יודע באופן אישי על אנשים שהם ממש לא בשמאל שהולכים להפגין כי הם מרגישים שמשהו מאוד רע קורה. אני אמביוולנטי לגבי אנשים שלא הלכו להפגנות נגד גירוש עובדים זרים, ואלימות נגד אתיופים ואלימות נגד נשים – כל הדברים שאני הולך אליהם כבר שנים. פתאום כשזה נוגע לכיס שלהם, אנשים מתעוררים ורוצים להפגין. זה קצת מעצבן, אבל צריך להפסיק לכעוס ולשמוח על כל מפגין כזה. כי אם אלפים ימשיכו להפגין מול ביתו עד שיפנה את מקומו, זה נוסך סוג של אופטימיות. זה טוב שיש התנגדות למשטר וצריך לברך עליה, גם אם יש בה אלמנטים אגואיסטים".

אסף אמדורסקי. צילום: בן פלחוב

מה אתה אומר על ההתלהבות מזה שאסף אמדורסקי העז לפתוח את הפה בעוד רוב האמנים שותקים?
"נתחיל בזה שיש לי רק מילים טובות עליו, אני בעדו ובעד מה שאמר. עם זאת אני חושב שההתרגשות הגדולה מהאקט שלו עצובה. כי ממה בעצם אנחנו מתרגשים? מזה שבן אדם אומר את הדבר הכי בסיסי ומתבקש ומובן מאליו? אנחנו חיים בתקופה חשוכה ומבהילה ומבעיתה, תחת הנהגה של ראש ממשלה שאי אפשר לתאר במילים כמה הוא מושחת ורקוב ומסוכן. אתה לא צריך להיות שמאל רדיקלי כדי להבין את הדברים האלה ולהרגיש אותם. אני לא בפוזיציה של לבקר ולשפוט אף אחד. אני לא במעמד כל כך גדול ומשפיע כדי שלמילים שלי יהיה הדף משמעותי, אבל אני מבטיח לך שגם אם יום אחד אהיה בעמדה משמעותית ומשפיעה, אין סיכוי שבעולם שאני אסתום את הפה.

"בעיניי זו תעודת עניות להרבה אמנים בארץ, שחושבים ומרגישים דברים מסוימים, ובוחרים לסתום את הפה כי הם מפחדים. אבל אני יכול להבין את הפחד הזה. יש אנשים – אני לא מדבר על שלמה ארצי שלא צריך לדאוג לו כלכלית – שאין להם כסף לכלכל את המשפחות שלהם. וזה שהם פוחדים להגיד את אשר על ליבם, כי הם חוששים שלא יוכלו לשרוד כלכלית, זה מבאס, זה מאכזב, זה עצוב וגם מובן. יש גם אנשים, כמו רבקה מיכאלי, שלא מטשטשים את העמדות שלהם ומביעים תמיכה ב'שוברים שתיקה'. לא כולם חושבים כמוני. לא כולם שמאלנים. לא כולם תומכים בשוויון זכויות לפלסטינים. לא כולם תומכים בתנאי חיים לפיליפינים וסודנים. לא כולם מוטרדים מאלימות כלפי נשים או מחוק הפונדקאות ללהט"בים, או מכמות הנשק שמסתובב בחברה הערבית. יש הרבה גזענים, הומופובים ומיזוגנים – אבל עליהם אני לא מדבר ומהם אין לי ציפיות. אני מדבר על אלה שמרגישים וחושבים שכל הדברים שדיברתי עליהם הם איומים ונוראים, שרואים איך המשטרה והצבא הורגים אתיופים ורוצחים פלסטינים ואיך המדינה ממררת לאזרחים את החיים, וממשיכה לשכלל את מנגנוני הכיבוש והאפרטהייד. יש אנשים שמבינים ושונאים ולא רוצים להגיד את זה. וזה עצוב מאוד".

"ההתרגשות המטורפת ממילות הביקורת שהשמיע אסף אמדורסקי, שאותו אני מכבד ומעריך, מעידות על הרפיסות והתבוסתנות והפחדנות הפוליטית והמוסרית שמייצגת את התקופה הזאת"

נראה לי שבארץ אנשי קולנוע בכלל, ודוקומנטריסטים בפרט, לרוב מעזים לבקר את הממשל יותר מאשר אמנים מתחומים אחרים.
"אני גאה להיות חלק ממשפחה של יוצרי קולנוע תיעודי שזה לא מפתיע שהם מדברים יותר מאחרים, כי העשייה שלהם עצמה מושתתת על החומרים האלה".

מה אתה אומר לטוקבקיסטים שטוענים שאתם עושים סרטים נגד ישראל בשביל פסטיבלים בחו"ל?
"נו באמת. הפסטיבלים בחו"ל לא משלמים כסף. רובם מזמינים אותנו להקרין את הסרט ובתמורה מקבלים את הזכות להקרין אותו בחינם. זאת לא פרנסה. ולא כל סרט הוא פוליטי. 'הריקוד של אלפונסו', סרט שלי מ-2007 על להקת פלמנקו של רקדנים בעשור השמיני לחייהם, שהקרנתי בשבת שעברה, לא פוליטי בשום אופן. זה סרט על הצורך של אנשים בגיל מבוגר להתאהב ולהיות נאהבים ולהיות מחוברים לתשוקה שלהם.

"מה שקורה עכשיו מחבר אותי מחדש לתשוקה גדולה שיש לי לחזור לגיבור של פרויקט קטן שעשיתי ביס דוקו. אחרי המחאה של 2011 הם הפיקו סדרת סרטונים בשם 'התעוררות' – במאים שונים הוזמנו לספק את הפרספקטיבה שלהם על המחאה. אני ליוויתי את ראובן אברג'יל מהפנתרים השחורים. בצעדת המיליון הוא הוביל צעדה מרגשת שבה שיתפו פעולה פלסטינים מיפו ותושבי שכונות הדרום. אבל במקום ללכת איתו להפגנה בכיכר המדינה נסעתי איתו לירושלים, להפגנה בנושא הדיור הציבורי ושם המשטרה עצרה אותו. הסרטון שיצרתי דיבר על הצביעות והבעייתיות שהייתה בתקופה הזאת של המחאה, כשבתל אביב רון חולדאי נתן למפגינים לשתק את כל העיר, אבל בירושלים המדינה התעמרה בצורה קשה בקבוצת אנשים שזכאים לדיור ציבורי. צילמתי שוטרים עם אלות לוקחים את המפגינים בניידת. הרבה ממה שקורה במדינה, גם בעניין הישראלי-פלסטיני, חילוני-דתי, אשכנזי-מזרחי, ראובן אברג'יל הוא אדם שהייתי רוצה לראותו בראשות הממשלה. כי אם יש מקום שיכולה לצאת ממנו תקווה זה מאנשים כמוהו".

מתי פיתחת תודעה פוליטית?
"אני לייט בלומר מבחינה פוליטית. רק ב-15 שנה האחרונות האסימונים מתחילים ליפול. בתור נער, הרב עוזי משולם מיהוד נראה לי אדם דפוק, מוזר, אלים והזוי לחלוטין, שמנהל כת של פסיכופטים וטוב שהורידו אותו. אלה המסרים שקיבלתי מהתקשורת. עכשיו אני מבין שנעשה פה בארץ פשע במימדים שהדעת לא מסוגלת לתאר. בתור אבא אני באמת לא יכול לדמיין משהו נורא מזה שמעלימים את הילד שלך ומספרים לך שהוא מת. כשהיה מישהו שהתחיל לדבר על זה ולהילחם על הצדק של המשפחות, הפוליטיקה והרחוב הישראלי הפכו אותו למטורף ולמשוקץ. אבל הוא היה גיבור. תאריך מותו, ה-21 ביוני, נקבע כיום המודעות לחטיפת ילדי תימן, המזרח והבלקן.

"לפני שנתיים הלכתי עם הילד שלי לכיכר שבה בני משפחות תימניות באו לספר איך לקחו להם את הילדים. אישה אחת שאלה אותי 'אתה אשכנזי, מה אתה עושה כאן?'. זה רגע שלא אשכח כל החיים. זה לא אמור להיות מובן מאליו, שגם אם אתה סטרייט תלך להפגנה של להט"בים? וגם אם אתה גבר תלך להפגנת נשים? לא תהיה בפרונט אבל תתמוך מאחורה. על אותו משקל, ההתרגשות המטורפת ממילות הביקורת שהשמיע אסף אמדורסקי, שכאמור אני מכבד אותו ומעריך אותו, מעידות על הרפיסות והתבוסתנות והפחדנות הפוליטית והמוסרית שמייצגת את התקופה הזאת".

← הקרנת אונליין של "לפני המהפכה", שבת (18.7) 21:00, 25 ש"ח. שיחה עם אורלי נוי, ד"ר ליאור שטרנפלד, דן שדור וברק היימן. להזמנת כרטיסים