השפרצנו נצנצים: בדרך מאוסלו המחזה הזה יצא פתאום מהארון

השנה היא 2014. במהלך חופשה קצרה מלימודי תואר שני אני מפעיל תאורה וסאונד בהצגה של חברה בפסטיבל תיאטרון באוסלו. באחד מימי הפסטיבל האחרונים אני נקלע כמעט במקרה להצגה לפי מחזה נורבגי מקורי שנכתב שנתיים קודם. ההצגה, שהייתה קרובה יותר להקראת מחזה, מתבצעת בחלל שבין הסלון והמטבח בדירה פרטית באמצע העיר המנומנמת ממילא ולפני קהל של לא יותר מחמש-עשרה איש. יותר מזה לא היו נכנסים שם. אבל בעיקר – ההצגה בנורווגית. אני לא מבין אף מילה והדיסלקציה שלי לא באמת מאפשרת לי לעקוב אחרי התרגום לאנגלית שכתוב בפונט שמונה על נייר כרומו מקופל לארבע שחולק לנו בכניסה. 

מתוך "גוסטב" (צילום: לאון מורוז)

משהו תמיד מושך אותי בהצגות בשפות שאני לא מבין. משהו בתסכול ובמאמץ העודף שאני והסיפור צריכים לעשות, כל אחד מהכיוון שלו, כדי להגיע אחד אל השני. במקרה של המחזה המסוים ההוא, שתרגום שמו מנורבגית הוא "השיבה", היה עוד משהו. יצאתי משם עם תחושה שלמרות המרחק הגדול מההקשר של היצירה והמשחק הצונן-עד-כדי-ארקטי של המבצעים מצד אחד, והמרחק הקטן מהמומלץ מהבל הפה של שחקנים מלאי פאתוס מצד שני, הסיטואציה הבסיסית של המחזה הרגישה קרובה, מובנת, רלוונטית. בטיסה חזרה תרגמתי טיוטה ראשונה של הטקסט מאותו דף כרומו, בתום לב וללא כוונות מרחיקות לכת. המעבר לעברית החריף עוד יותר את תחושת הקרבה המשונה אל המחזה. עד הנחיתה השתעשעתי ברעיונות, בעיקר איומים, על מה הייתי עושה אם הייתי מביים אותו.   

מתוך "גוסטב" (צילום: לאון מורוז)

אני סאקר של ציטוטים ביצירות אמנות, קאברים, קריצות ודרישות-שלום ליצירות ומסורות קודמות. פרדריק בראטברג מתחיל את המחזה הזה שלו בסלון, עם שתי דמויות שהוא קורא להן אם ואב. הכל הולך לקרות שם בסלון הזה. ככה על ההתחלה הוא מיישר קו עם ממזר נורווגי אחר, הנריק איבסן, שבסלון שלו נתקעה הדרמה המערבית איזה מאה שנה. זו בחירה נועזת בהתחשב בכך שאיבסן הוא היום שם נרדף לכל מה שמבריח קהלים מהתיאטרון והופך אותו לאחד מתחומי היצירה הכי מסורבלים מחד והכי פחות פופולאריים מאידך. אבל  די מהר מתברר שבארטברג לא פראייר, מה שאולי גם מסביר את הפרס על שם איבסן בו הוא זכה על המחזה ב-2014. 

מתוך "גוסטב" (צילום: לאון מורוז)

בנקודת ההתחלה של המחזה הנורא מכל כבר קרה: הבן היקר גוסטב נעדר. השבועות חולפים ולבסוף אין מנוס אלא להכריז עליו כמת ולערוך טקס לוויה ללא גופה. וכבר כשנדמה היה שאולי אפשר איכשהו לאסוף את השברים ולהמשיך לחיות, פתאום דפיקה בדלת. גוסטב חזר. השמחה בלתי ניתנת לתיאור, והחיים חוזרים למסלולם הקודם. אבל אז יום אחד, גוסטב באמת מת וההורים נדרשים להתאבל מחדש. האבל שונה, מהול בעלבון וזעם. והנה שבועיים אחר כך, גוסטב שב ואיתו שגרת החיים. אבל אז הוא מת בפעם השלישית. והרביעית. והחמישית. ותמיד הוא שב. הדרמה הריאליסטית מחליקה איתנו אל מחוזות האבסורד ושום דבר לא יכול לחזור להיות כפי שהיה.

מתוך "גוסטב" (צילום: לאון מורוז)

בראטרבג סיפר לי שהוא בסך הכל ביצע ניסוי. הוא רצה לראות מה קורה כשהוא כותב מחזה עם מבנה של יצירה מוזיקלית עם מוטיב חוזר. הוא הופתע והתרגש לשמוע כשספרתי לו שאני פגשתי בטקסט שלו את ההתמודדות של סבתא שלי כאם שכולה, את המרחב הזה שבו לאובדן של ילד יש השלכות פוליטיות ועם המחשבות שלי על להביא ילדים לתוך עולם גוסס.

מתוך "גוסטב" (צילום: לאון מורוז)

בתוך העבודה עם השחקנים קרה הקסם הזה שבו בחדר החזרות מתגלה רובד נוסף של המחזה: הפער בין גוסטב להורים שלו התברר גם כאתגר לקבלה של שונות, של אחרות, של קוויריות. הם תמיד שניים, הוא תמיד אחד, הם מדברים אל הקהל מתוך ביטחון שיבינו אותם, הוא אפילו לא מצפה להבנה. כדי לשאול את השאלות האלה דחקו את עצמם לבמה נאמברים ממחזות זמר, אופנת אוונגרד, מוזיקה קלאסית, סטוריז באינסטגרם ונעלי פוינט. את הפיורדים הנורווגים שטפנו בסגול מג׳נטה ומרחנו בגליטר, שיהיה לנו יותר שמח להשליך עליהם את הדילמות הכי כואבות, אינטמיות ומדממות שלנו.

>> "גוסטב", טרגדיה קומית פרועה, תעלה בתיאטרון יפו במוצ"ש הקרוב (30.10) ושוב ביום שני הקרוב (1.11). עוד פרטים וכרטיסים באתר התיאטרון