פול וג'ון לנצח: סאגה ארוכה שנגמרת בשיא שמקפיץ את הלב

פול: "אחרי 'Get Back', בא 'We're on Our Way Home'"
ג'ון: "כן"
פול: "אז יש סיפור. ויש עוד אחד 'Don't Let Me Down'. (שר) 'Oh, darling I'll never let you down'"
ג'ון: "כן. זה כאילו שאני ואתה נאהבים"
פול: "כן"

חילופי המילים האלה בפרק השני של "The Beatles: Get Back" מסכמים כמה מההתרשמויות המרכזיות שעולות מהסרט התיעודי בשלושה פרקים שעלה בדיסני+, על שלושה שבועות בינואר 1969 שבהם חברי הלהקה התכנסו להקליט את מה שהפך לאלבום האחרון שלהם. במהלך עשר השנים הדחוסות שחלפו מאז החלו להופיע – הן מסוכמות במונטאז' קצר בהתחלה – ארבעת המופלאים בני ה-28 החלו לחוות תשישות מסוימת מהתופעה חובקת העולם וחסרת התקדים שעוררו. הם הפסיקו להופיע מול קהל ולעשות סרטים (ג'ורג' לא רצה להצטלם) והתמקדו באלבומים. 

זה לא סיפק את פול, שעם מות האמרגן בריאן אפשטיין לקח לעצמו את תפקיד הבוגר האחראי. אז אחרי כמה אלבומי קונספט הוא תכנן להחזיר את הלהקה לשורשים של הרוק אנד רול ולהקליט הופעה חיה מול קהל שתשמש בסיס לתקליט הבא. הבמאי מייקל לינדזי הוג, שעבד איתם פעמים רבות בעבר, הוזמן לתעד את החזרות ואת ההופעה המתוכננת עבור סרט שג'ורג' היה מוכן לחיות איתו בשלום. החומר שצולם בתשע מצלמות והצטבר ליותר משישים שעות, נערך לסרט באורך 80 דקות שיצא למסכים ב-1970 כ"Let It Be". 

מתוך "The Beatles: Get Back" (צילום: יחסי ציבור)

בחלוף 51 שנים, בברכתם של פול ורינגו והאלמנות של ג'ון וגורג', פיטר ג'קסון, הבמאי של טרילוגיות אינסופיות ("שר הטבעות", "ההוביט") ושל סרטים תיעודיים המבוססים על חומרי ארכיון ("הם כבר לא יזדקנו"), חזר לאותם חומרים ויצר מהם סרט חדש שהוא בעצם גרסה מוערת וארוכה יותר – כמעט שמונה שעות – של הסרט ההוא. רק לחלק מהן יש הצדקה מלאה – הייתי מורידה כמה סצנות של מה שנראה לי כטחינת מים, אם כי ודאי יהיו צופים שימצאו עניין גם בסצנות שעייפו אותי. כי מתוך הטחינה הזו נולדו "Let It Be" ו"Across the Universe" וגם שירים כמו ""Something ו" Octopus's Garden" שנכללו באלבום "Abbey Road".

מתוך "The Beatles: Get Back" (צילום: יחסי ציבור)

כמו בסרט מ-1970, אפשר לראות כאן סימנים להתחלת הסוף. ג'ורג' כבר עם רגל אחת בחוץ – "אני רוצה לעשות אותי", הוא אומר בדברו על שירים שכתב לא עבור הלהקה. הוא גם לא מרוצה מההערות של פול על נגינתו וכשהוא נעלם לכמה ימים את מקומו תופסת יוקו אונו שנמצאת לצידו של ג'ון לכל אורך החזרות וההקלטות. אבל כשג'ורג' חוזר אפשר גם לראות שהם נהנים לעשות מוזיקה ביחד, והזוגיות של פול וג'ון עדיין נראית איתנה. חצי מהזמן הם משתטים, שרים זה לזה שירים שלהם ושל אחרים. גם אם חלק מזה נועד למצלמות, הכימיה עדיין שם.

מתוך "The Beatles: Get Back" (צילום: יחסי ציבור)

עבורי החלק הכי מעניין בסרט הוא המעקב אחר ההתעצבות של שירים חדשים. ג'ורג' משמיע לחבריו גרסה מוקדמת של "I Me Mine" שכתב אתמול בערב בהשראת משהו שראה בטלוויזיה. וג'ון שר חצי שיר בשם "הדרך למרקש", שיהפוך מאוחר יותר ל"Jealous Guy". הרבה יותר זמן מסך מקבל "Get Back", שפול מתחיל לנגן בפרק הראשון. בהתחלה השיר מורכב משברי משפטים והמהומים ופול לא יודע על מה הוא אמור להיות. מאוחר יותר צצות מילים חדשות, שהופכות אותו לתגובה פוליטית לשנאת המהגרים הגואה בבריטניה. אחר כך פול חוזר לג'וג'ו (ג'קסון) מאריזונה, והמשפט עובר עוד כמה שינויים מביצוע לביצוע, עד שהמילים מתיישבות עם המנגינה (טוסון הופכת לעירו של ג'וג'ו כדי להתאים למשפט המוזיקלי, למרות שפול לא לגמרי בטוח שטוסון זה באריזונה). 

מתוך "The Beatles: Get Back" (צילום: יחסי ציבור)

כמו שמודגם בבריאה המאולתרת של "Get Back", מעבר לרעיון הכללי של הקלטת האלבום בהופעה חיה, לא נראה שהיה כאן קונספט שיחבר בין השירים השונים. וזה מחזיר אותי לדיאלוג שציטטתי למעלה, שבו פול מנסה למצוא סדר בבלגן. יחד עם זאת, הבלגן הוא גם מקור לפרצי האדרנלין שבסרט. יום אחד קופץ לביקור הקלידן האמריקאי השחור בילי פרסטון שאותו החבר'ה הכירו בהמבורג. ללא כל תכנון, בילי מתיישב ליד הפסנתר החשמלי, והאלתורים שלו מרימים את השירים. על המקום הם מחליטים לצרף אותו להקלטת האלבום ומתבדחים על הפיכתו לחיפושית החמישית. 

מתוך "The Beatles: Get Back" (צילום: יחסי ציבור)

אבל פול עדיין מוטרד מכך שכל התוכניות האופציונליות להופעה החיה מתבטלות. אחד מרגעי הקסם בסרט הוא המבט על פניו, שנקלט בעין המצלמה ומתועד בסלואו מושן, כשאנשי הצוות מייקל וגלין באים אליו עם הרעיון מלא ההשראה להופיע על הגג של האולפן. דווקא האירוע המיתולוגי הזה של קריאת תיגר על הסדר הטוב, תוכנן באופן מופתי על ידי הצוות של מייקל לינדזי הוג, שמיקם היטב עשר מצלמות על הגג, במשרד הקבלה וברחוב.

מתוך "The Beatles: Get Back" (צילום: יחסי ציבור)

ההופעה הסוחפת, שבה אנחנו סוף סוף שומעים כמה שירים שלמים ברצף, מקפיצה את הלב. כל סימני העייפות נעלמים, ותגובות האנשים המופתעים למטה ברחוב מוסיפות פלפל. מוזר לראות את המבע האטום על פניהם של השוטרים הצעירים שמנסים לעצור את ההופעה, בזמן ששכל אדם אחר בגילם היה נותן כל מה שיש לו כדי להיות שם על הגג. הסרט, הערוך היטב (כולל מסך מפוצל) מחומרים ששוחזרו בשיטות מתקדמות, מספק לנו את הדבר הכי דומה לחוויה האמיתית, ומסתיים בשיא.