זה לא רק הסיפור שלי. זה הסיפור של אינספור ילדים במשפחות גאות

>> במסגרת פסטיבל תיאטרונטו ה-34 שייערך ב-16.4-14.4 (חוה"מ פסח) ביפו העתיקה, תעלה ההצגה "געגוע / SAUDADE" שמציגה את סיפורו הלא יאמן של פאולו מואורה, המשחק גם בתפקיד הראשי. הוא גדל בברזיל עם שתי אימהות, עלה לישראל, ומצא את עצמו בין סמבה, כדורגל וקללות בעברית עילגת. זיכרון אחד לא נותן לו מנוחה, שאלה אחת שממשיכה להדהד, עם הומור חצוף, דמויות שגדולות מהחיים ופסקול שלא מפסיק להתנגן: איך אפשר להפריד את הכאב מהגעגוע? המחזה יעלה ב-15.4 בשעה 20:00 וב-16.4 בשעות 18:00 ו-20:00 בתיאטרון המשולש. פרטים וכרטיסים כאן.

>> בשכונה כולם חיים בהרמוניה. המדינה יכולה ללמוד מזה משהו // יוצרים כותבים
>> "ישראלים טובים בלחיות במציאויות מקבילות" // אסף אסולין // יוצרים כותבים

אף פעם לא חשבתי שהמשפחה שלי מיוחדת. לא עשינו עניין מסוג המשפחה שלנו, וכך גם הסביבה. אוקיי, זה לא מדויק. לפעמים מישהו כן עשה עניין – אבל זה קרה רק לעיתים רחוקות. ואז הייתה לזה משמעות.

נולדתי בברזיל של שנות ה-80, בתקופה שבה היה בברזיל משטר צבאי נוקשה. הקהילה הלהט"בית כמעט ולא הייתה קיימת בתודעה הציבורית, ולנשים היו מעט מאוד זכויות. במציאות הזו, שתי אימהות שבחרו לגדל יחד ילד היו לא פחות ממהפכניות. אבל בשבילי, הן היו פשוט הבית. בבית שלנו היה אוסף של רגעים קטנים של אהבה, צחוק ומריבות על שטויות. לא היה אבא, רק שתי נשים חזקות שהחליטו להביא ילד לעולם ולגדל אותו ביחד. הייתי הבן של שתיהן, והייתי אהוב על שתיהן, וזה היה כל מה שהכרתי. אבל מחוץ לבית, החברה לא תמיד ידעה איך לעכל את זה.

כשעליתי לישראל, המבטא שלי לא היה הדבר היחיד שסימן אותי כשונה. פתאום הייתי לא רק "החדש", אלא גם ההוא עם "המשפחה המוזרה". מהר מאוד גיליתי שישראל היא מקום של ניגודים: מצד אחד, יש בה קבלה וחום שקשה למצוא במקומות אחרים. מצד שני, יש בה חוקים מיושנים ומערכת מסורבלת שלא תמיד מכירה במשפחות כמו המשפחה שלי. בישראל, זוגות להט"בים יכולים להיות הורים מדהימים, אבל הם עדיין צריכים לעבור מסע בירוקרטי מפרך כדי לקבל הכרה כהורים חוקיים לילדיהם.

כשהתחלתי לעבוד על המונודרמה שלי – "געגוע // Saudade" –  הבנתי שאני לא מספר רק את הסיפור שלי. אני מספר את הסיפור של אינספור ילדים שגדלו במשפחות גאות, וגם את הסיפור של ההורים שלהם שנאלצים להילחם כדי שהמדינה תכיר בזכותם להיות משפחה. אני מספר על אהבה שאין לה מגדר, על געגוע למשהו שאולי מעולם לא היה באמת שלך, ועל השאלה שלא מפסיקה להדהד – איך מפרידים את הכאב מהגעגוע?

 

אני לא כותב את זה כדי לצייר תמונה עגומה, להפך. אני כותב את זה כי אני יודע שהשינוי כבר קורה. אני כותב את זה כי אני רוצה להזמין אתכם להצטרף למסע שלי, למסע של ילד ברזילאי שיש לו שתי אימהות, והגיע לישראל וגילה שגם כאן, הדרך להכרה מלאה עוד ארוכה

 

חשוב לי לומר שהיצירה שלי היא לא הצגה על נטיות מיניות. היא הצגה על אנשים. על מערכות יחסים, על זיכרונות, על תחושת השייכות שאנחנו מחפשים כל חיינו. אני לא מבקש מכם "לקבל" משפחות כמו שלי. אני מזמין אתכם להקשיב, להכיר. לא לברוח מהשונה, אלא לראות בו הזדמנות ללמוד משהו חדש. הרי בסופו של דבר, כולנו נאבקים כדי למצוא את מקומנו בעולם, ואין דבר יותר אנושי מזה.

בישראל של 2025, משפחות גאות עדיין נדרשות להוכיח את עצמן שוב ושוב. הורות משותפת, פונדקאות, אימוץ – כל המשפחות האלה נתקלות בחסמים שמערימים על זוגות להט"בים רק בגלל שהם לא "המשפחה המסורתית". אני מכיר זוג נשים שנאלץ לנסוע לחו"ל כדי ללדת, רק כדי לגלות שכשהן חוזרות לישראל, אחת מהן עדיין צריכה לעבור תהליך אימוץ כדי להיות מוכרת כאימא של הילד שלה. אני מכיר זוג גברים שבמשך שנים חיכו לאישור לאמץ בזמן שמשפחות הטרוסקסואליות מקבלות אישור הרבה יותר מהר.

ובאמצע כל זה נמצאים הילדים. ילדים כמוני, שגדלים בידיעה שהמשפחה שלהם לא פחות טובה ממשפחות אחרות, אבל הם צריכים להתמודד עם חברה שלא תמיד רואה אותם כשווים. ילדים שמגלים מהר מאוד שלא כל מבוגר יקבל את המשפחה שלהם כמובן מאליו.

אני לא כותב את זה כדי לצייר תמונה עגומה, להפך. אני כותב את זה כי אני יודע שהשינוי כבר קורה. יותר ויותר משפחות להט"ביות נראות, נשמעות, נוכחות. יותר ויותר ילדים להורים גאים גדלים בלי לחשוב שהם צריכים להסתיר את מי שהם. אני כותב את זה כי אני רוצה להזמין אתכם להצטרף למסע שלי, למסע של ילד ברזילאי שיש לו שתי אימהות, והגיע לישראל וגילה שגם כאן, הדרך להכרה מלאה עוד ארוכה.

אני מתקן את עצמי: המשפחה שלי היא כן מיוחדת אבל לא בגלל שהאימהות שלי לסביות אלא בגלל האופי של כל אחת מהן והדרך שבה הן גידלו אותי להאמין בטוב, לחיות בתקווה ואם כבר לשפוט מישהו? אז לפי מעשיו ולא על פי הנטייה המינית שלו. "געגוע // Saudade", המחזה שלי, עולה כהפקה משותפת של תיאטרון המשולש ופסטיבל תיאטרונטו הקרוב ואני מזמין אתכם לבוא ולהקשיב, לא רק לסיפור שלי, אלא לסיפור של כולנו.