אנחנו לא מפחדות: הבעיה הכי גדולה של "גריסלדה" היא גריסלדה

הסצינה שהכי זכורה לי מלהיט הפשע של נטפליקס מהעשור הקודם, "נרקוס", היא סצינת המוות של פאבלו אסקובר. הרגע שבו הוא נורה על גגות העיר מדיין היה הרגע בו הסדרה נגמרה. לא חשתי שום צורך לראות את העונות שבאו אחריה. הרגשתי שקיבלתי סיפור שלם שמסופר היטב מכל הזוויות וזה הספיק לי. חשבתי שאחרי ש"נרקוס" הגיעה לסיומה, נטפליקס יעזבו את שוק ברוני הסמים הדרום אמריקאי במנוחה, אבל לא. אנדרס באיז, שהביא את סיפורו אסקובר לנטפליקס, חזר עם "גריסלדה" ועם ליהוק מפתיע ביותר לתפקיד סנדקית הקוקאין של מיאמי – סופיה ורגרה.

>> ראינו את העתיד: אלה הסדרות החדשות הכי שוות בפברואר
>> מה ראינו בלילה: 5 סדרות ומאסטרפיס שהחזיקו אותנו ערות השבוע

גריסלדה בלאנקו הייתה אחת מסוחרות הסמים הגדולות במיאמי של שנות השמונים, והסדרה היא סיפור קלאסי של "עלייתה ונפילתה": בשנות השמונים המוקדמות בלאנקו בורחת מקולומביה לאחר שהיא רוצחת את בעלה, ומגיעה למיאמי עם שלושת ילדיה וכל מה שיכלה לקחת מהבית, כולל קילו קוקאין קולומביאני. גריסלדה מנסה להיכנס לסצנת הסמים המקומית ונתקלת בגברים ששולטים בשוק ביד רמה ומונעים ממנה להתקדם. במהלך העלילתי גריסלדה מבינה שתצטרך לפתח את היצר האלים שבה ומגלה שהצלחה מהסוג הזה לא שורדת הרבה זמן.

מאמי, את לא מפחידה אותנו. סופיה ורגרה ב"גריזלדה" (צילום: יחסי ציבור/נטפליקס)

הבעיה היא ששום דבר מכל זה לא מדויק היסטורית. אין הרבה יצירות המבוססות על סיפור אמיתי המצליחות להישאר נאמנות במאה אחוז לאמת, זה נכון. אבל במקרה של גריזלדה יש הרבה יותר מדי אי דיוקים. בואו נתחיל מהליהוק של גריסלדה, הליהוק הבעייתי היחיד בסדרה. לאורך רוב העונה סופיה ורגרה מפגינה יכולות משחק שטרם נראו ממנה, ומצליחה במפתיע להחזיק את הסדרה בעצמה. גריסלדה בגילומה היא אישה חכמה עם אינסטינקטים חדים, והיא לא סתם הופכת יום בהיר אחד לברונית סמים בסדר גודל אסקוברי. היא בונה את האימפריה שלה ביד אומן הופכת לשם כל כך מפחיד, שהסדרה אפילו נפתחת בציטוט של אסקובר: "הגבר הכי מפחיד שפגשתי הוא אישה. קוראים לה גריסלדה בלאנקו". אבל סופיה ורגרה מתקשה להיות מפחידה. 

כל בר דעת שצופה בתוכנית יחפש מיד את גריסלדה בלאנקו באינטרנט ויגלה שאין כל חוט מקשר בין בלאנקו ובין הדמות שמגלמת ורגרה. את גריזלדה האמיתית אני יכול לדמיין שיכורה מכוח ומנופפת באקדח מוזהב במסיבה. זה יהיה מפחיד ומאיים. ורגרה פשוט נראית מסטולה ומעוררת רחמים. השימוש ביופי של ורגרה, למרות הנסיונות לשבש אותו באיפור, רק פוגע באמינות הסדרה. כשאחד מסחרי הסמים הגדולים של מיאמי אומר לה שהיא מפחידה אותו – אני לא מאמין לו.

בכל זאת יותר מדי לוהטת. "גריסלדה" (צילום: יח"צ/ נטפליקס)

חוסר האמינות הזה לא מגיע משום מקום. השורש של הבעיה היא בכתיבה. נדמה שיוצרי הסדרה החליטו לוותר על היצמדות לעובדות והפכו את הברונית המפורסמת למשהו שלא בטוח כלל שהייתה, לצורך הגברת הדרמה. אין בעיה עם זה שלוקחים אדם ומבססים עליו סדרה, אבל לרוב כשקורה דבר כזה ממציאים דמות אחרת עם אירועי חיים בהשראת סיפור המקור. אם זה מה שהם רצו לעשות, אולי לא כדאי לקרוא לסדרה "גריסלדה". ורגרה מדהימה כשהיא משחקת בווליום נמוך, אבל כשצריכה להיות דרמה, יש הרבה יותר מדי ממנה, במיוחד בשני הפרקים האחרונים שגם כך הרגישו דחוסים מדי. למעשה, סיום הסדרה נראה כאילו מישהו ממש מיהר לסיים ולדחוס הכל כדי לזכות בטייטל היוקרתי "מיני סדרה". 

לאורך כל העונה מצטברת התחושה שיש הרבה יותר מדי דברים שלא ראינו ושאנחנו חייבים לראות כדי להבין, זה כנראה מה שקורה כשרצים בספרינט אל קו הסיום, אבל למזלנו, למרות כל האמור, "גריסלדה" היא סדרה די טובה על מישהי שמבוססת באופן מאד חופשי על גריסלדה בלאנקו, אבל היא ממש לא על גריסלדה בלאנקו. סופיה ורגרה מצטיינת במפתיע, במיוחד כי במשך שנים השתמשו בה רק בתור אתנחתא קומית לטינית מהלכת, וכאן היא מפגינה יכולות משחק שמחזיקות את הסדרה.

זה גם בטח לא מזיק כשיש קאסט מוכשר של שחקנים כמו אלברטו גוארה שמשחק את דאריו (המתנקש שמתאהב בה), מרטין רודריגז שמשחק את ריבי ועוד רבים אחרים. הסדרה מצולמת טוב, הפסקול שלה מעולה, רק חבל שהיא לא החליטה אם היא מבוססת על סיפור אמיתי או ממציאה משהו חדש. לפאבלו אסקובר זה לא היה קורה.