לפני שיהיה מאוחר: סטרייטים, הגיע הזמן שתניפו את דגל הגאווה

קשה להיות להט"ב בישראל – ולא צריך להיות להט"ב כדי לדעת את זה. מה שנראה לנו הסטרייטים פשוט וטבעי – להחזיק ידיים ברחוב, לספר להורים עם מי יוצאים, לשים שלט "כאן גרים בכיף" על הדלת – הופך לחישוב סיכונים אצל מי שאוהב את בני מינו או לא מזדהה עם המגדר שקבעו לו בלידתו. גם בתל אביב. החישוב הוא פשוט, לכאורה, אבל אין אכזרי ממנו – לחיות בגלוי, ללא הסתרה, ולהיחשף לזלזול, חטטנות ואלימות מצד קרובים וזרים, או לחיות בסתר.

תארו לעצמכם שהייתם צריכים להסתיר מכולם פרטים על חייכם האישיים, כי אולי אחד השכנים יזרוק ביצים על הדלת או יצעק עליכם במסדרון. תארו לעצכן להיות תלמיד.ה להט"ב.ית, שרק מתחיל.ה לגלות את הזהות המינית והמגדרית שלו.ה, ולשמוע במסדרונות את המילה "הומו" נזרקות כקללות ולחלל האוויר. חשבו מה זה שמילה פשוטה, שאולי מגדירה אתכם, נתפסת ככזו בושה שמקללים בה אחרים. חשבו מה זה לצאת עם אהוב.ה לרחוב ולפחד מאלימות.

הפחד חזר לרחובות, גם בתל אביב. הפגנת הלהט"ב, 29.12.22 (צילום: עומרי פיינשטיין)

כאמור, לא צריך להיות להט"ב כדי להבין את כל זה. אנחנו מקבלים הדגמות חוזרות ונשנות של הלהט"בופוביה הישראלית בקצב מסחרר. בתחילת שנת הלימודים הנוכחית, הורים בגבעת שמואל הפגינו נגד ילד טרנסג'נדר בן תשע שהוצא מהארון בכוח, כאילו עצם הקיום שלו הוא פגיעה בהם. ההורים שלו נאלצו להיאבק בביה"ס כדי להשאירו במוסד, עם החברים והמורים שאהב. לאחרונה זוג הומואים בתל אביב הוריד את דגל הגאווה מהחלון לאחר שהומופובים ניפצו את חלונם, וזוג אחר ברח מדירתו לאחר שתקפו אותו. שלטי חוצות הושחתו וכוסו במילות נאצה להט"בופוביות.

אלה לא מקרים מבודדים, כל זה קורה בגיבוי מנהיגים פוליטיים ואחרים, כמו מיכל וולדיגר, שהפגינה נגד הילד הטרנסג'נדר בגבעת שמואל, או כמו אבי מעוז שרצה להתיר טיפולי המרה וקרא לטרנסג'נדרים תמהונים. זו המציאות שבה להט"בים ישראלים חיים – מותקפים, נרדפים, מושפלים. אנשים שעצם קיומם הפך לנושא לדיון, כאילו לא מגיע לכל בני האדם לחיות בכבוד ובביטחון. ומה איתנו, הסטרייטים? איפה אנחנו במציאות הזו? הרי המתקפה הזו היא לא על עם מרוחק או על רעיון תיאורטי. זו מתקפה של ממש על אנשים שאנחנו מכירים ואוהבים – חבר, שכנה, עמית לעבודה או ללימודים. אולי ילד, אולי אחיינית. אנחנו רואים אותם מותקפים ולא עושים כלום.

אולי אם יקרה משהו למישהו שאנחנו אוהבים, נחבק אותו – אבל מה זה עוזר אם הפשע כבר קרה? למה אנחנו לא מתגייסים לעזרת הקהילה? אולי תאמרו שאי אפשר – זה מורכב מדי, יקר מדי, וזה בכלל עניין של הקהילה. אבל אנחנו יודעים יפה מאוד להתייצב לצד הקהילה כשנוח לנו. בכל שנה, במצעד הגאווה, סטרייטים מצטרפים למה שנראה לנו כמו מסיבה ענקית וכיפית. תל אביב מתכסה בדגלי גאווה ואנחנו מתכננים את מסלול ההליכה במצעד עד למסיבה הענקית בחוף. אל תטעו, גם זו הפגנת סולידריות חשובה – אבל מה שווה סולידריות אם מפגינים אותה רק כשנוח? 

סטרייטים תמיד מוזמנים. גאווה 2022 (צילום: גיא יחיאלי)

זה התפקיד שלנו היום: להתייצב לצד הקהילה הגאה ולהזכיר לנו, להם ולכל מי שתוקף אותם, שאנחנו אוהבים אותם ושלא נעבור בשתיקה על פגיעה בהם. לא צריך לעשות הרבה בשביל זה – מספיק לתלות דגל גאווה בחלון. בואו נכסה שוב את תל אביב בדגלי גאווה, הפעם לא רק כדי לחגוג, אלא כדי לחבק, לעזור ולהגן. 

לכן החלטנו, אני וכמה מחבריי, סטרייטים ולהט"בים, לארגן אירוע להפגנת סולידריות עם הקהילה. ביום חמישי ה-27.4 במרכז הגאה בשרונה נחלק דגלי גאווה בחינם. אנחנו מזמינים אתכםן להגיע, לקחת דגל ולתלות בחלון הבית. ניתן לתרום כספים לרכישת הדגלים דרך קבוצת הפייבוקס שלנו (אם יישארו עודפים לאחר רכישת הדגלים, הם יועברו כתרומה לארגון מעברים לקשת הטרנסית).
>> גאווה וסולידריות, חמישי 27.4 החל מ-19:00, המרכז הגאה שרונה