אותו הכאב אותו הגעגוע: מי מוציא אלבום עכשיו? מי יקשיב בכלל?
השחקן והמוזיקאי דוד שאול תכנן להוציא אלבום חדש בנובמבר, אבל העולם התהפך ב-7.10, חברו ללימודים נרצח בטבח, ומאז הוא לא מפסיק להופיע בפני חיילים, מפונים ושורדים. המפגש איתם גרם לו להוציא את האלבום בכל זאת. "אם אנשים לפני רצו אמנות לפנאי ולכיף - עכשיו זה ממש צורך. כמו מים. כמו אוויר"
כולם מדברים על השבעה באוקטובר. אני רוצה לדבר על ריפוי.
ריפוי שאני מנסה כל בוקר לאתחל מחדש, מאותו תאריך איום ומצמרר שפקד את דלתנו. למי שלא מכיר אותי: אני שחקן ומוזיקאי. סינגר סונגרייטר יענו. הוצאתי את האלבום השלישי שלי, "ציפור מלאך" בהפקתו של תמיר מוסקט, לפני כמה שבועות. תאריך שאף אחד לא חשב בכלל להוציא בו אלבום. תאריך שאתה אומר לעצמך – זה כל כך לא הזמן. הרי מי מוציא אלבום עכשיו? מי יקשיב בכלל?
האלבום שלי היה אמור לצאת בנובמבר. כשהגיע ה-7.10 החלטתי לבטל את הכל. מי יכול להקשיב בכלל? האלבום שלי לא נכתב בדם יזע ודמעות. הוא נכתב באהבה, כאב וגעגוע. געגוע למה שהייתי, התפכחות למה שהפכתי להיות, ובתוך כל זה – הכאב על אחותי שנפטרה לפני שנתיים.
הדבר הראשון שעשיתי אחרי השבת הנוראית ההיא היה לנסוע לשפיים. לכל ניצולי כפר עזה. חבר שלי שלמד איתי משחק, יהב וינר, נרצח שם כשהוא מגן על אישתו שי-לי ועל בתם שייה. שי-לי היא חברת ילדות שלי. אלמוג, אח של יהב, חבר נפש שלי. נסעתי לשפיים בלי לדעת למה מה מו מי. נסעתי כי הייתי חייב לעשות משהו. לצאת מההשתבללות שהתבצרה עליי בבית ולעשות מעשה. בשארית כוחותיי מה שנקרא, ארזתי את האוטו בכלי נגינה, ונסעתי.
כשהגעתי לשפיים המאבטחת בכניסה חייכה אליי, כמו הכירה אותי, ושאלה אותי – "טוב זה בטח מתוכנן שאתה פה.. נכון?"
אמרתי לה "אההה בטח, ברור". עניתי מהר וחד. לא להראות היסוס.
לא ידעתי מה נכון לענות. רק רציתי להיכנס.
ילדה קטנה משדרות ישבה לבד בצד. סיפרה לי שהמשפחה לא בטוב.
אמא חיבקה אותי ובכתה כי היא מודאגת לבן החייל שלה מגבעתי שנמצא שם, בעזה.
חבר'ה צעירים יושבים בספסל של קקל ומעבירים פייסל. רואים שלא ישנו כמו שצריך לילות. זה נראה כאילו שנים. רואים להם בשחור מתחת לעיניים. שום חיוך לא יסתיר את זה.
מילואימניקים באיזו פגישה חשובה מאולתרת.
רביב כנר מנסה לשיר וזה נראה כמו איזה יום זיכרון.
הבנתי שאני בתוך יום זיכרון מתמשך.
הלכתי עם הגיטרה אבל עוד לא הצלחתי לנגן.
מישהו אמר לי שיש גם מפונים בנתניה. שאלתי על שם המלון ונסעתי לשם. הייתי חייב לראות בעיניים רגע. מאותו רגע הלב שלי סירב לקבל מציאות שבה אני לא מופיע לכל מי שאני רק יכול. מאז אני לא מפסיק להופיע.
ונחשו מה החלטתי לעשות? להוציא את האלבום שלי. הרי מה יכול יותר מתאים משירים על געגוע, אהבה וכאב? שירים שבהם ניסיתי לרכך את עצמי, למצוא מפלט בצלילי נפשי. מה יותר מתאים מזה? מאז הופעתי במרחב של הנובה. בשבוע הבא פעם שנייה. פצועים באיכילוב, ים המלח, חיילים בסדיר, במילואים, מפקדים שפינו גופות מהמסיבה ברעים, חובשים, אשקלון, שדרות, קיבוצים. מה לא.
מעל הכל, הרגשתי שאני סוחב את האבל הפרטי שלי, על אחותי שלי, האהובה שלי. ופתאום להסתכל לכולם בלבן של העיניים, לעבור אחד אחד, ולהרגיש את הכאב המשותף הזה, המאחד הזה – גרם לי להרגיש חיבור לעולם, כמו שהרבה זמן לא הרגשתי. כשאתה אבל, אתה בעצם מקבל על עצמך עול לא מדובר של בדידות. של הבנה שאתה עם עצמך עכשיו, לא משנה כמה תעטוף את עצמך באהובים שלך.
והרגע הזה שאני עולה להופיע, אם זה במטבח באיכילוב, באיזו חצר או באודיטוריום של קיבוץ, הרגע הזה שכולם שרים איתי יחד, הרגע הזה שאני משמיע להם שיר מהאלבום, ויש איזו דממת אלחוט. איזו הקשבה אחרת. מרגיש שאם אנשים לפני היו רוצים אמנות לפנאי, לכיף, לאיזה חיבור, עכשיו זה ממש צורך למחיה. כמו מים. כמו אוויר. אולי זה תמיד היה ככה, רק שעכשיו זה גלוי.
הלוואי ונצליח להתאחות מהשברים האלה. הלוואי והאלבום הבא שלי יהיה שמח יותר, מאוהב יותר, שלם יותר. הלוואי ואנשים יחייכו אחד לשני כמו שהם מחייכים עכשיו. מישהו חסם אותי בחניה ומיד התעצבנתי. הלכתי לאוטו שלו וראיתי שיש שלט – "היי חזרתי עכשיו ממילואים. ממש מצטער, התקשרו ואזיז". מיד התרככתי. כשהחייל הגיע רציתי לחבק אותו ולבקש ממנו שיחסום אותי לנצח.
שנדע ימים טובים ויפים.
אהה כן. תאזינו לאלבום שלי. "ציפור מלאך" (הפקה מוזיקלית: תמיר מוסקט)