דון דרייפר הפך לאייקון של גבריות. עבור צופים שפספסו את הפואנטה

מרכיב עיקרי בחוויה של רבים מהגברים בעולם המערבי הוא החלום, או הרצון, או האובססיה, להיות גבר מושלם. הסביבה, הטלוויזיה, הפרסומות, מחדירים בנו תמונה מורכבת, לפעמים סותרת, של גבר אידיאלי: גבר מצליחן, עשיר, כריזמטי, קשוח אך לא אלים, רגיש אך לא רכרוכי. למרות שהאידאה הזאת היא בדרך כלל של גבר סיסג'נדר והטרוסקסואל (עם אישה מושלמת לצידו), גם להומוסקסואלים יש אידאה משלהם, והיא לא כל כך רחוקה מהקלאסית כפי שהיה נוח לחשוב: גבר שרירי, מיני, מחוספס, שמחצין את הקשיחות והעוצמה שלו. גבר מושלם כזה לא יחווה דחייה לעולם. הוא תמיד ישמע "כן". אולי אנחנו אפילו מכירים גבר כזה, או הכרנו פעם. אולי אנחנו רודפים אחרי החלום הזה בלי לנשום רגע ולשאול: האם אי פעם נהיה מרוצים? האם יגיע רגע בו נהיה מספיק יפים בעיני עצמנו, מספיק קשוחים, מספיק מוצלחים?

>> כך נפרדנו מ"מד מן" ב-2015. כאילו זה היה אתמול
>> אלו הם פתיחי התוכניות שאי אפשר לדלג עליהם. "מד מן" לא ברשימה, אבל היא הייתה צריכה להיות

היום לפני 15 שנים שודר הפיילוט של "מד מן", סדרה שבגלל המעמד האיקוני שלה בטלוויזיה עלולה להיות מתויגת על ידי מי שלא צפה בה בתור סדרת איכות כבדה. אבל היא הכל חוץ מזה: היא צבעונית, מיוחדת ומלהטטת במקצוענות בין קומדיה לדרמה, בין ריאליזם אינטימי לסוריאליזם מוחלט – וכל הספקטרום המורכב שלה עובר תמיד דרך דון דרייפר, שהוא ההתגלמות (לכאורה) של אותו גבר מושלם, שהגברים והנשים של הסדרה רוכשים לו כבוד, מקנאים בו, חוששים ממנו ו/או נשבים בקסמיו. יש לו עבודה נחשבת, אישה מושלמת, שני ילדים, בית בפרברים. הוא לא מחצין חולשה, שלא לדבר על קושי. כשהוא בסביבה, זה נראה שהחלום האמריקאי אפשרי: אם רק תעבוד מספיק קשה, גם אתה תוכל להיות הדון דרייפר לאנשים אחרים. ולעצמך.

אלא שמתיו ווינר, היוצר של "מד מן", נתן לנו הזדמנות לראות את הדרייפריות מבפנים, כפי שהדרייפרים האמיתיים בחיינו לעולם לא יתנו לנו לראות אותה. רק שצופים רבים, בעיקר גברים, לא הבינו את הסדרה כלל. זאת לא התנשאות, אלא התבוננות על תגובות לסדרה: בבלוג Alphamale, המוקדש, ובכן, לכיצד להיות זכר אלפא, נכתב ש"דון דרייפר הוא גבר ארכיטיפי וחזק שיש הרבה מה ללמוד ממנו". התכונות שהופכות אותו לכזה מפורטות בהמשך הטקסט של אלפאמייל: הוא מדבר מעט ובריהטות, הוא לא מחפש ולידציה מאחרים, הוא דיסקרטי, הוא עובד קשה, וכו'. סרטון פופולרי ביוטיוב מנתח את שפת הגוף של דון בשביל ללמד גברים לשדר ביטחון עצמי. ג'ון האם, השחקן ששיחק את דון, נבחר שוב ושוב לאחד הגברים הסקסיים בעולם על ידי אינספור מגזינים, זכייה שניתנה לו, כמובן, רק לא בגלל שהוא חתיך הורס – אלא בגלל שהוא דון דרייפר. אבל הנה תכונה של דון דרייפר שאף אחד מהם לא מזכיר: הוא מאוד, מאוד לא מאושר.

וזה בולט דווקא בגלל שאושר הוא נושא כל כך מרכזי ל"מד מן". הסדרה, שעוסקת בפרסום לא רק בתור מקום עבודה אלא גם בתור התעשייה שמעצבת ומעוצבת על ידי האידיאלים האמריקאיים (ובהרחבה, של כל מדינה המושפעת מתרבות הצריכה שלה), בעצם שואלת שוב ושוב – האם אנחנו סובלים בגלל הקפיטליזם (כשיטה, כתרבות) או שמא סבל הוא פשוט מצב אנושי קיומי, נצחי ובלתי תלוי? "את הדבר שאת קוראת לו אהבה המציאו אנשים כמוני בשביל למכור גרביונים", אומר דון בפרק הפיילוט, ולאחר שמפרק את האהבה עובר לפרק את האושר: "מהו אושר? אושר הוא ריח של מכונית חדשה, הוא חופש מפני פחד, הוא שלט לצד הדרך שצועק שמה שזה לא יהיה שאתה עושה – זה בסדר, אתה בסדר". ואם לא נרדוף אחר אושר או אהבת אמת, אז מי אנחנו? ואחרי מה ראוי שנרדוף?

בשביל לענות על התשובה הזו ולו באופן חלקי הסדרה מפגישה אותנו עם פגי אולסן. פגי, שבתחילת הסדרה היא בת 20 מוכשרת (אבל עדיין לא יודעת את זה), קתולית ותמימה מאוד שמגיעה למנהטן על מנת לעבוד בחברת הפרסום "סטרלינג-קופר" כמזכירה, עוברת הסללה סקסיסטית ארוכה ומייגעת: שם, בקומה ה-30, מלמדים אותה לחשוף רגליים, לחייך כשצריך, לפתות גם כשלא צריך, ובקיצור, להיות "משהו בין אמא ומלצרית" לגברים שסביבה. האידיאלים של פגי על אהבה ואושר קודם מתרסקים, אחר כך מוחלפים באמביציה לדברים שהיא לא ידעה שהיא רוצה, כמו קריירה – עד שבסוף הסדרה היא מצליחה להגיע לאיזשהו איזון יחסי בין הדברים האלו, ודווקא לשחרר קצת מהציניות בה היא התעטפה כמנגנון הגנה במהלך העלילה.

בסופו של דבר, המבט ההיסטורי של "מד מן" לסיקסטיז עובר כל הזמן דרך הפריזמה המגדרית. היא מראה איך הדיכוי משפיע על כולם – גברים ונשים, סטרייטים וקווירים. יש כאלו שסובלים יותר, יש כאלו שפחות, אבל אף אחד לא יוצא מזה לגמרי בריא ושלם. היא גם מראה לנו איזו דרך כבירה הצלחנו לעשות מאז – אבל בו זמנית גם כמה הדיכוי עדיין כאן. נסתר יותר, חמקמק, אבל כאן.